ח ז ר נ ו

(צילום: שלומי יוסף)
(צילום: שלומי יוסף)

שמחת החיים של הלילות האחרונים היא התל אביביות בתפארתה. היא המהות המזוקקת של העיר. היא אחד הריכוזים הגבוהים בעולם של חיוכים וצחוקים לקילומטר מרובע. והיא עשויה להיות זמנית מאוד

בשביל מה לגור בתל אביב אם אין תל אביב בחוץ? המשפט הזה, שנאמר על ידי מרואיינת באחת מהכתבות שפרסמנו בראשית הסגר, ממשיך כבר חודשיים להדהד בראש על לופ. יש לו רק תשובה אחת: לא שווה. לא שווה בכלל. העיר היא סך כל אטרקציותיה ואף אחת מהן אינה ממוקמת בסלון שלנו. הבית שלנו בעיר הוא גם הרחוב, הבר, המסעדה, הקפה הקבוע שלנו. מה שקרה אמש, עם פתיחתם של הברים והמסעדות, זה שבעצם חזרנו הביתה.

(צילום: שלומי יוסף)
(צילום: שלומי יוסף)

כבר בשעות הערב המוקדמות הרחובות היו מפוצצים. בכיכרות ובשדרות עדיין ישבו המוני צעירים עם הדרינקים שהביאו מהבית או מהקיוסק. הם לא יוותרו על האופציה החסכונית והנעימה הזאת כל כך מהר. גם הברים היו מפוצצים. המסעדות היו מפוצצות. האנשים היו מפוצצים. העיר התפוצצה.

(צילום: שלומי יוסף)
(צילום: שלומי יוסף)

אבל רגע. רק רגע אחד. עם כל השמחה וזיקוקי הדינור שזהרו כל הלילה בעיניהם של הבליינים, צריך להגיד גם את זה: הנחיות משרד הבריאות נזרקו לפח. בעלי המקומות שומרים עליהן כמיטב יכולתם, יש אלכוג'ל ויש מדחום בכניסה ויש מסכות גם לצוות במטבח. הציבור, לעומת זאת, החליט שזובי על כל זה. פשוט זובי.

(צילום: שלומי יוסף)
(צילום: שלומי יוסף)

ריחוק חברתי? שני מטר טווח ביטחון? הצחקתם את הלילה. יש לו דינמיקה משלו ואנשים ששתו יותר משניים-שלושה דרינקים רוצים להתחבק, לגעת, להתקרב. זאת תשוקה שנכבשה כמעט שלושה חודשים וצורך אנושי שגובר על כל שיקול דעת בריאותי. אפשר להבין את זה ואפשר להבין את מי שמבינים את זה. אף אחד לא רוצה להיות פארטי-פופר.

(צילום: שלומי יוסף)
(צילום: שלומי יוסף)

דבר אחד בטוח: כיף-מרפק הוא נחלת העבר. חזרנו לצ'פחות, כיפים, חיבוקים, נשיקות, עומדים אחד על השני בתור לבר ובתור לשירותים, צועקים זה לתוך פרצופה של זאת מעל הווליום של מערכת הסאונד, לוגמים מכוסות זכוכית שאנחנו די בטוחים שנשטפו וחוטאו היטב – ובעיקר לא רוצים בכלל לחשוב על כל זה.

(צילום: שלומי יוסף)
(צילום: שלומי יוסף)

מעל הלילה הזה מרחף צל כבד ומושתק. המילים "גל שני" מהדהדות בלחש על הקצה של התודעה. הדיווח על עלייה פתאומית במספר הנדבקים היומי מודחק בכל הכוח. אנחנו שותים כדי לשכוח ושוכחים כדי לשתות. זו אמת עתיקה מאוד.

(צילום: שלומי יוסף)
(צילום: שלומי יוסף)

כל מה שאנחנו רוצים זה חזרה לנורמליות. אבל מתי היה כאן נורמלי לאחרונה? בניינטיז? חיי הלילה והפודיזם של תל אביב משמרים אשליה של נורמליות כשמסביב המדינה קורסת. אשליה של שפיות. זה כך כבר שנים. יש יותר סיכוי שנתקל בסטייטמנט פוליטי שאנחנו מזדהים איתו על דלת הכניסה לבר מאשר בנאומי הפוליטיקאים שאנחנו מצביעים להם. זאת הנורמליות שלנו.

(צילום: שלומי יוסף)
(צילום: שלומי יוסף)

הלילה הוא הזמן שבו התאווה לחיים פוגשת את משאלת המוות. השמחה המתודלקת מחפה על הדיכאון הקיומי. ובסופ"ש הארוך הזה אפשר לגעת פיזית בפרדוקס הזה. מזמן לא נראתה בעיר שמחה כשמחת החג הזה. אפשר רק לתאר איזה דיכאון וחרדה היא מסתירה.

(צילום: שלומי יוסף)
(צילום: שלומי יוסף)

שמחת החיים של שני הלילות האחרונים היא התל אביביות בתפארתה. היא המהות המזוקקת של העיר. היא אחד הריכוזים הגבוהים בעולם בנקודת הזמן הזו של חיוכים רחבים וצחוקים פרועים לקילומטר מרובע. היא תל אביב במיטבה. זר לא יבין את עוצמת הגעגוע שחשו תושבי העיר לעזוז הייחודי הזה. מסכן הזר.

(צילום: שלומי יוסף)
(צילום: שלומי יוסף)

אין דבר יפה יותר מאנשים שמחים ויש הקלה עצומה בשמחה הזאת. אפשר לנשום. אפשר להריח את החופש ואפילו ניחוח קלוש של אחווה. מי שעדיין מנסה לשמור על הנחיות משרד הבריאות – ויש בעיר גם אנשים כאלה – יודע שהוא מפסיד את המסיבה. קשה מאוד לחיות בתחושה שכולם נהנים ואתה לא. הפומו עושה את הקאמבק הגדול שלו.

(צילום: שלומי יוסף)
(צילום: שלומי יוסף)

עכשיו כשהפקק שסגר אותנו בבתים השתחרר סופית, אי אפשר לעצור את ההתפרצות. אין יותר מועדונים? מאות מסיבות פרטיות ומחתרתיות חושבות אחרת, אם אפשר לומר "מחתרתיות" על מסיבות שמרעידות חלונות בכל רחבי העיר והארץ. אנחנו נשמח ונשמח כל עוד אפשר ואם אי אפשר – נשמח בכל זאת. התפרצות.

(צילום: שלומי יוסף)
(צילום: שלומי יוסף)

השמחה הזאת היא פוליטית. הלילה הוא פוליטי. זה בטח די נורמלי, בכל עיר די נורמלית, שצעירים חוגגים בבניין של מפלגת השלטון. קורה כל הזמן. ובטח די נורמלי שבכסות המגפה מנסים לנרמל מעקב שב"כ קבוע אחר כל האזרחים, למנוע מהם מפגש עם עורך דין אם עצרו אותם, לשלול מהם זכויות אזרח בסיסיות, לאיים עליהם בעשרת אלפים מתים ואז לפתוח את איקאה. ובכן, זוהי הצבעת אי אמון.

(צילום: שלומי יוסף)
(צילום: שלומי יוסף)

הבעיה הגדולה של הלילה הזה, של העיר הזאת ושל העולם כולו היא שהנגיף אינו פוליטי. לא אכפת לו ממנהיגים פופוליסטים וגם לא מראשי ערים אמיצים ונחושים, לא ממכחישי המגפה ולא מהוויכוחים בפיד. כל מה שטוב לנו טוב גם לו. הוא זורם, חולה על הפומו שלנו, מת על הבני אדם.

(צילום: שלומי יוסף)
(צילום: שלומי יוסף)

זה לא חייב להיות כך. זה לא הכל או כלום. אפשר לקיים שגרת חירום שכוללת גם חיי לילה וסצנת אוכל ותרבות בתי קפה. הביטו בתמונה הזאת כאן מעל. היא ההפך ממה שתספר התקשורת וממה שידמיינו הצופים בבית. תל אביב לא הפכה בלילות האחרונים לאורגיה המונית של פריצת גבולות. מרבית תושבי העיר שתו כמה דרינקים באוויר הפתוח ורק רצו לחזור הביתה בשלום. ככה זה נראה.

(צילום: שלומי יוסף)
(צילום: שלומי יוסף)

השבועות והחודשים הקרובים יאתגרו את המנטליות הבסיסית ביותר שלנו, את הצורך בשחרור ובחופש, את הלמה-הם-כן-ואני-לא, את הנטייה הבינארית בין ציות מלא לממסד בלי לשאול שאלות ובין פריקת כל עול ושימת זין ענק על הכל, ובעיקר את המעבר המהיר והחד מאוד בין שתי האופציות. חזרנו הביתה, אבל זו עשויה להיות חזרה זמנית מאוד. זה כנראה תלוי רק בנו. אוי ואבוי.

(צילום: שלומי יוסף)
(צילום: שלומי יוסף)