כתבנו מדווח מהשטח: משהו יקרה ביום שישי בצהריים

כן יונית, כפי שאפשר לראות בתמונות הקשות, אכן לא קורה כלום. חוף הים בסגר הראשון (צילום: שאטרסטוק)
כן יונית, כפי שאפשר לראות בתמונות הקשות, אכן לא קורה כלום. חוף הים בסגר הראשון (צילום: שאטרסטוק)

יש האומרים שהם לא מתכוונים להישמע להנחיות החדשות. מצבם הנוכחי לא מאפשר להם. מסעדנים, עצמאים, בעלי עסקים – זה לא שהם עלולים ליפול לתהום, חצי השנה האחרונה כבר הובילה אותם לשם וכרגע הם נקברים בתוכה

15 בספטמבר 2020

בשעה 14:00 ביום שישי הקרוב אמור לקרות משהו. לפי המידע שהצטבר עד כה, מדובר באירוע שיתרחש בכל הארץ ובתל אביב בפרט. לפי הצהרות המשטר המנוהל על ידי נאשם בפלילים, מדובר בסדרת מגבלות שהוחלט עליהן בשל עליית התחלואה מנגיף הקורונה. הנגיף עצמו הוא אמיתי ומסוכן. אלה שמנהלים את המדינה שלנו ומערכת השיקולים שלהם – מסוכנים אף יותר. 

משכך, ברור לנו שביום שישי אחר הצהריים אמור לקרות משהו, השאלה היא מה? בחדר החדשות נוהגים להגדיר אירועים כאלה – "ניוז בכל מקרה". כלומר: ישבו כולם בבית ויצייתו להנחיות – יש מה לדווח; תיווצר מציאות כאוטית, מבולבלת, לא הגיונית, מוטרפת – שווה לעקוב גם כן. מיד נעבור לכתבינו הפרוסים בשטח. 

מדובר במצב צבירה חדש שהתווסף לחיינו בחצי השנה האחרונה, כמו שממציאים טעם חדש וקוראים לו "אוממי". הסגר, הקורונה, הם האוממי של מצבי הצבירה האנושיים, משהו אינטנסיבי שקשה לנו לרדת לסוף פשרו

בשישי בערב, שעות ספורות לאחר האירוע שאמור להיות וכבר הכנסנו ליומן, יציינו ברחבי הארץ את ערב ראש השנה. תל אביב היא ממילא עיר של חג, גם במועדים רשמיים וגם בשגרה. אלא שהימים הנוראים האלה אינם עונים לאף אחת מההגדרות. מדובר במצב צבירה חדש שהתווסף לחיינו בחצי השנה האחרונה, כמו שממציאים טעם חדש וקוראים לו 'אוממי'. הסגר, הקורונה, הם האוממי של מצבי הצבירה האנושיים. משהו אינטנסיבי וגדול שקשה לנו לרדת לסוף פשרו. 

אבל בניגוד ל"אוממי", שבסך הכל משקף חוויה חיובית גם אם לא תמיד מוסברת של טעמים, תקופת הסגר-קורונה-סגר-קורונה תיזכר כאחת החוויות הסבוכות והקשות והמאתגרות והקשוחות של חיינו. במצב דברים תקני שבו היתה לנו הנהגה מתפקדת, שכל מילה שניה או ראשונה שלה אינה נחשדת כשקר, יכול להיות שהיינו צולחים את זה. ראו זה פלא: במדינות שונות בעולם עשו ועדיין עושים את זה. קטע. 

מכאן העיניים נשואות לדבר שיקרה בשישי. אל לנו לרמוז מהו הדבר שעתיד לקרות. כל מה שאנחנו יודעים כרגע הוא להלחים צבר של עובדות פשוטות. מצב דברים נתון. דיווח יבשושי מפי כתבינו הפרוסים בשטח. יודעים לומר שיש משבר אמון חמור. יודעים לדווח שמצב התחלואה נוסק. חלק מעיזים, ממש מגניבים פה ושם, לאט ובקול רפוי, ביקורת כלפי אלה שהביאו אותנו למצב הדברים הנוכחי. בעדינות, ברוך כזה, שמאפיין תקשורת שמשתדלת לעצבן אבל חלילה לא יותר מדי, כמו ילד שמנסה להעיר את הוריו אבל בשקט – כדי שלא יתעוררו. 

מסעדנים, עצמאים, בעלי עסקים – מבחינתם החוזה עם הריבון אינו מקויים ומשכך גם הם כבר לא מחויבים למלא כל פסיק בו. זה לא שהם עלולים ליפול לתהום, חצי השנה האחרונה כבר הובילה אותם לשם וכרגע הם נקברים בתוכו

בקבוצות ווטסאפ, ברשתות החברתיות, פה ושם גם בריש גלי דרך ציטוטים לתקשורת – יש האומרים שהם לא מתכוונים להישמע להנחיות החדשות. שמצבם הנוכחי פשוט לא מאפשר להם לעשות את זה. מסעדנים, עצמאים, בעלי עסקים – מבחינתם החוזה עם הריבון אינו מקויים ומשכך גם הם כבר לא מחויבים למלא כל פסיק בו. זה לא שהם עלולים ליפול לתהום, חצי השנה האחרונה כבר הובילה אותם לשם וכרגע הם נקברים בתוכו.   

זו לא קריאה, חלילה, למרד. זו ראייה מפוקחת של המציאות, של מה שקורה סביבנו, בעיר החג שהיא תל אביב וגם במקומות נוספים ברחבי הארץ. דיווח מפי כתבנו בשטח, אמרנו. המסגור הזה נדרש כדי להעביר את הדברים כהווייתם. לא להחסיר פרט. לא לפחד מלשאול את השאלה הזו, שנקבל עליה תשובה בשישי הבא: האם יהיו רבים שלא יצייתו? 

תל אביב והחג כרגיל יעמדו במרכז תשומת הלב. מחוללי התרבות, אנשי החברה, בעלי עסקים ופעילים ציבוריים יהיו שם, דרוכים, תוהים, מפוצצים במחשבות מה לעשות. קשה לדעת אם קיים פתרון קל וזמין. הלוואי והיה כזה. מסובך להיכנס לראשיהם של אחרים שספגו מכות מכל כיוון בתקופה המחורבנת הזו. מה שבכל זאת ברור הוא שהחל משישי אחר הצהריים משהו יקרה. ואנחנו? אנחנו תקשורת. אנחנו בסך הכל נדווח. זה לא שמשהו פה משפיע עלינו.