תערוכה חדשה מציגה את פועלו של מעצב התפאורה להכרזת העצמאות

יום אחד פנו ראשי הציונות למעצב יליד צ'כיה אוטה וליש ואמרו לו: עד מחר אתה מכין לנו תפאורה לטקס הכרזת המדינה. באותה יממה הוא גם הספיק לעצב את מגילת העצמאות, והשאר, כמו שאומרים, היסטוריה. תערוכה חדשה מציגה את גוף העבודה של וליש, ממנסחי השפה הגרפית הציונית ומייסד איגוד הפרסומאים

4 ביוני 2015

ביום חמישי, 13 במאי 1948, ד' באייר תש"ח, בשעה 11:00 בבוקר, חזר אוטה וליש למשרדו ברחוב נחלת בנימין בתל אביב, לאחר שהשתתף במסיבת עיתונאים שבה הוצגו בולי המדינה העבריים הראשונים, שעיצב במו ידיו. על השולחן הוא מצא פתק ובו הודעה כי ממתינים לו בדחיפות במשרדי הסוכנות היהודית. הוא לא תיאר לעצמו שבפגישה תוטל עליו משימה דחופה – לעצב ולהקים בתוך יממה את התפאורה לטקס הכרזת המדינה שיתקיים למחרת במוזיאון תל אביב. וליש מיהר למוזיאון, ששכן באותה תקופה בשדרות רוטשילד.

"כמו יקה טוב הוא קנה כרטיס כניסה במיטב כספו כדי להסוות את מטרת הביקור, שהוגדר כסודי ביותר", מספר בנו ערי. הוא גם טלפן לשכניו וביקש שיודיעו לאשתו שתגיע למחרת לטקס לבושה במיטב בגדיה ושתביא לו חליפה.

בלילה שבין חמישי לשישי עמלו וליש ואנשי צוותו על הקמת התפאורה לטקס. וליש כבר הופקד בעבר על הסידורים הטכניים והאמנותיים של הקונגרסים הציוניים ושל ישיבות מועצת העם, אך הייתה זו הפעם הראשונה שהתבקש לבצע משימה כזו בזמן כה קצר. לאחר עבודה מאומצת הסתיימה ביום שישי בצהריים מלאכת הקמת התפאורה, שעות אחדות לפני ההכרזה. במסגרת הכנת האולם לטקס דאג וליש להקמת קירות הרקע, במת הנכבדים, השטיחים, הדגלים ומקומות הישיבה באולם.

וליש התבקש גם להעתיק אל הקלף את נוסח מגילת העצמאות, כי מי שמונה למשימה לפניו, סופר הסת"ם הרב וינשטיין, לא ביצע את עבודתו כהלכה והותיר כתמים על המגילה. מפאת קוצר הזמן חתמו האישים על קלף ריק, ורק לאחר מכן כתבו וליש ועוזרו את המגילה המורכבת משלוש פיסות קלף שחוברו יחדיו למגילה אחת. חברי המועצה חתמו על החלק התחתון של המגילה, שאליו חיברו את שלושת החלקים. בן גוריון קרא את הכרזת העצמאות מטיוטה שהודפסה במכונת כתיבה.

כרזה בעיצוב אוטה וליש
כרזה בעיצוב אוטה וליש

הדד ליין: אתמול

הסיפור שמאחורי עיצוב הטקס מובא בקטלוג התערוכה "פני עם וארץ", שנפתחה בשבוע שעבר, במוזיאון תל אביב. זוהי תערוכת היחיד הראשונה לווליש, שעסק בעיצוב פריטים ששירתו את המנגנון האידיאולוגי הציוני ושימשו להבניית הנרטיב הציוני. התערוכה מתבססת על תרומת בנו של וליש למוזיאון – אוסף כרזות שעיצב וליש לגופים שונים, חלקם בעלי זיקה לממסד כגון קק"ל, קרן היסוד וההסתדרות וחלקם חברות מסחריות כמו אסם.

"הוא לא קרא לזה לעצב", אומרת אוצרת התערוכה, עמנואלה קלו. "באותה תקופה היו שאמרו שיצא לו מוניטין של מסדר אולמות", היא צוחקת, "אבל אפשר להגיד שככה גם נוצרה המדינה הזאת. הוא גם לא היה אליטיסט, הוא לא גמר איזה בית ספר גבוה לעיצוב. הוא התחיל בכלל בלימודי תולדות האמנות, אבל נקלע לעבודה הזו, ובזכות כישרונו גם הצליח".

עיצוב טקס העצמאות לא היה המקרה האחרון שבו וליש נאלץ להתמודד עם לוח זמנים צפוף. בשנות ה־70 החל לכתוב ספר, אך הוא נפטר ב־1977 וכתיבתו לא הושלמה. בכתב היד, המצוי באוסף של בנו, הוא מספר על חוויותיו כמעצב גרפי מהאירועים המכוננים בהיסטוריה של מדינת ישראל.

בין השאר הוא מתאר שם את העיצוב של בולי דואר עברי, ומתברר שלא הרבה השתנה מאז: גם אז הלקוח רצה שהסקיצה תהיה מוכנה "אתמול". וליש התבקש להגיש את הסקיצות לעיצוב הבולים תוך יום אחד בלבד ועשה זאת לאחר "לילה של עבודה בלתי פוסקת", כדבריו. "לעמנו לא היו בתקופת עצמאותו בעבר סמלים ממלכתיים חזותיים", הסביר, "העצמאות באה לידי ביטוי במטבעות שהוטבעו בזמן הזה. בחרתי אפוא את הסמלים שהופיעו על מטבעות יהודיים לפני כ־2,000 שנה. אני משוכנע שביום הופעת הבולים נהיה במצב מלחמה עם ארצות ערב השכנות. מסיבה זו בחרתי לבולינו מטבעות מתקופת מלחמת היהודים ומרד בר כוכבא".

כרזה בעיצוב אוטה וליש
כרזה בעיצוב אוטה וליש

אין דברים כאלה

וליש נולד ב־1906 בזנוימו, עיר קטנה בגבול אוסטריה־מורביה (כיום היא בצ'כיה). הוא החל ללמוד תולדות האמנות באוניברסיטת וינה, אך זנח את לימודיו והחל בהכשרה חקלאית לקראת עלייה לארץ ישראל. בזכות כישוריו בציור ובגרפיקה ולמרות היותו אוטודידקט במידה רבה, החל לעבוד בפראג עוד בגיל צעיר והיה לגרפיקאי ולפרסומאי מצליח. בווינה התגבשה תפיסת עולמו הציונית, וב־1934 הוא עלה לארץ ישראל, בתקופת העלייה החמישית שמכונה לעתים "עליית ההון". בעלייה זו הגיעה לארץ בין השאר קבוצה של גרפיקאים, פרסומאים ואנשי דפוס שגדלו על מסורות מרכז אירופיות, ועד מהרה הם הניחו תשתית מקומית מקצועית בתחומים אלה והביאו איתם גם אמצעי דפוס מודרניים. בגרפיקאים המובילים שעלו באותן שנים היו גם פרנץ קראוס והאחים גבריאל ומקסים שמיר, שפתחו משרדים בתל אביב. גם וליש פתח סוכנות לפרסום בעיר, ולימים היה גם ממקימי האיגוד הישראלי לפרסום.

מבחינה זו אפשר לראות בתערוכה "תיקון של עוול" כהגדרתה של קלו, או כהמשך של התערוכות שהוצגו במוזיאון תל אביב של עבודות פרנץ קראוס (אוצר: דוד טרטקובר) ב־1981 ושל עבודות האחים שמיר (אוצרת: בתיה דונר) ב־1999. המעצב וחוקר תולדות העיצוב הישראלי רני רדזלי, שעבודת המאסטר שלו עוסקת בעיצוב גרפי כמשרת האידיאולוגיה של התנועה הציונית, מוצא שני היבטים לטענה שווליש ראוי למקום בשורה הראשונה של העיצוב הגרפי הישראלי:

"ההיבט הראשון הוא הדברים שעשה, בדיוק כמו שמקומם של האחים שמיר בהיכל התהילה הובטח בזכות העובדה שעיצבו את סמל המדינה, ללא קשר לשאלה מה הם עשו אחר כך; המקבילה לכך אצל וליש היא הכתיבה הקליגרפית של מגילת העצמאות ועיצוב סדרת הבולים הראשונה של המדינה. זה לא משנה אם הוא עשה עבודה טובה או לא – לא היה דבר כזה קודם לכן ולא תהיה פעם שנייה, ולכן הבן אדם נכנס לפנתיאון. ההיבט השני הוא איכות העבודות. וליש קנה את המקום שלו בזכות. הוא היה מעצב מצוין, רשם מצוין ושלט בסגנונות של אותה תקופה".

לכל המעצבים בני הדור הזה יש סגנון דומה. איך אתה מסביר את זה?

"לז'אן דוד היה סגנון ייחודי, אבל שאר המעצבים באותה התקופה פעלו במסגרת כמה סגנונות שתאמו את רוח התקופה. בעבודות רבות של וליש בולטות השפעות מחו"ל שאפשר למצוא אצל כולם ושבאות לידי ביטוי בין השאר בדימויים מאוירים, ריאליסטיים ומדויקים שמבוססים על צילומים עשירים בפרטים, בצבע ובטיפוגרפיה. גם בתערוכה תראה מגוון רחב של סגנונות. אין סגנון שהוא או בני דורו המציאו. אולי רק בתחום הטיפוגרפיה, כי טיפוגרפיה עברית שונה מטיפוגרפיה אנגלית. חוץ מזה הם לא המציאו שום דבר".

מוזיאון תל אביב, רגע לפני הכרזת המדינה
מוזיאון תל אביב, רגע לפני הכרזת המדינה

דברים דומים אומרת פרופ' דנה אריאלי, דקאן הפקולטה לעיצוב במכון טכנולוגי חולון: "תמיד שואלים איך ייתכן שהגרפיקה של אותן שנים דומה כל כך למה שהיה בגרמניה או בברית המועצות", היא אומרת, "צריך לזכור שהכשרה בבית ספר לעיצוב היא תמיד תוצאה של צייטגייסט. כמו שאנחנו יכולים לזהות היום אופנה או מוזיקה של שנות ה־70, גם בעולם העיצוב הגרפי יש זיקה לרוח הזמן.

"כשאוטה וליש עזב את אירופה והגיע לכאן, כל מסלול ההכשרה שלו היה תולדה של הלך הרוח במקום שהוא עזב אותו. וכמו שהדאדא לא הגבילה את עצמה לשווייץ והבאוהאוס לא הגביל את עצמו לויימאר – וליש לוקח איתו את רוח הזמן של המשטרים הטוטאליטריים, ששלטו גם ברוסיה וגם באיטליה; ואת שפת העיצוב והסגנון הבינלאומיים של אותה תקופה".

לא אמנות מגויסת

רוח התקופה השפיעה לא רק על הסגנון אלא גם על התכנים: וליש עיצב מוצרים של התרבות הרשמית הציונית, כגון סמלים, בולים ותערוכות רשמיות. פעילות זו הגיעה כאמור לשיאה בארגון ובעיצוב טקס הכרזת המדינה ובקליגרפיה של מגילת העצמאות. וליש אף הגיש הצעות לדגל ולסמל המדינה, "ואף על פי שלא התקבלו, הן מעידות על התגייסותו לצו האידיאולוגי באותם ימים", אומרת קלו.

בעניין זה אריאלי יוצאת נגד הנטייה להדביק לאמני ומעצבי התקופה ההיא את תווית האמנים המגויסים. "התופעה של אמנים שמתגייסים למען ביטוי רעיוני קיימת תמיד במצבים של בניית אומה, זה רגע מיוחד בהיסטוריה. אולם בעוד שבדיקטטורה יש שני מצבים סימולטניים – מצב של אמנות מגויסת מטעם המשטר ושל אמנים שנעתרים לפרויקט ומתגייסים למענו – בדמוקרטיות לא מקובל לדבר על אמנות מגויסת כי המושג מתייחס למשטר, והמשטר הדמוקרטי בדרך כלל לא מגייס אמנים, הוא מותיר להם מרחב פעולה רחב ככל שאפשר, ואז עולה השאלה אם האמן בוחר להתגייס באורח וולונטרי.

"לכן זו לא אמנות מגויסת, אין סנקציות מטעם המשטר. וליש לא היה חייב להתגייס לשרת את האידיאולוגיה הציונית, ומבחינה סמנטית זה חשוב – כשאמנות מחויבת לרעיון, זו בחירה חופשית של האמן. הוא בוחר להתגייס, ולא תוטל עליו סנקציה אם יבחר אחרת".

כרזה בעיצוב אוטה וליש
כרזה בעיצוב אוטה וליש

"כסוכן של הפצת היעדים הקולקטיביים של העשייה השלטונית הציונית, וליש הוא קודם כל תוצר של המנגנון האידיאולוגי והאקטיבי שלה", מסבירה קלו, "אבל בזמן העבודה על התערוכה הפתיעו אותי בעיקר החומרים המוקדמים שלו מפראג – הרישומים החופשיים שמגלים את הצד האמנותי יותר שלו, את העדינות. אתה רואה שם דברים אינטימיים ועדינים כמו ספר רישומים מטיולים שטייל עם אשתו בתחילת שנות ה־30, ופוגש שם בחור שאסף והדביק כל מיני פרחים וצייר לעצמו 'גלויות' מכל מיני מקומות. יש גם רישומים יפים מאוד כשיצר כילד. האינטימיות הזו, החופש הזה, לעומת הדברים היותר מגויסים – שגם הם יפים מאוד – הם התגלית שלי".

מה הרלוונטיות של החומרים האלו כיום?

"בשנים האחרונות יש גל רטרו. אנחנו חיים בתקופה שאנשים מחפשים משמעות, ודווקא בגלל הפירוק של הנרטיב הציוני יש מקום להראות מה היה באמת. אני לא רוצה ולא מתיימרת ללמד את הקהל היסטוריה, וגם לא רוצה להכתיב נקודת מבט על הנרטיב הציוני. רציתי בעיקר להראות שיש אמן ומעצב מאחורי העבודות, ושיש קו מחבר בין הכרזות, התערוכות, טקס הקמת המדינה, הקונגרסים הציוניים – אתה רואה שהוא עשה הכל. הוא היה פחות בררן, ובמובן הזה יש משהו במעבר שלו בין סוגי המדיה שמתאים גם לרוח התקופה הנוכחית".