טיים אאוט timeout

בנקסי הישראלי עבר אבולוציה וכבר לא מפחד להיחשף

| מאת: מיטל רז

האמן האנונימי Know Hope התרסק לסצינת האמנות העולמית בגיל 18, כשהפליא להשחית קירות ברחוב. עכשיו, עם תערוכת יחיד חדשה, אדם יקותיאלי כבר לא מפחד לדבר על העבר

אדם יקותיאלי (Know Hope). צילום: אבי ואנונו

אדם יקותיאלי נע בחוסר נוחות כשהוא נאלץ לתפקד בעל כורחו כדובר של אמנות הרחוב. נראה שהוא כבר עייף מהשאלות שחוזרות על עצמן שוב ושוב, והתשובות אליהן נשלפות אוטומטית בפוליטיות מנומסת. "יש לי בעיה עם השיח על אמנות הרחוב", הוא אומר, "כאילו זו אגודה סודית עם אג'נדה אחת. היום אנחנו יכולים להסתכל אחורה ולהתפלסף על זה, אבל כשהתחלתי לצייר ברחוב לא הכרתי משהו אחר. זה היה כמו גילוי. זה לא נבע מאידיאולוגיה אנטי ממסדית או פרו ממסדית".

לשאלה אם הוא עדיין מצייר ברחוב הוא משיב: "המניעים והערכים שהביאו אותי לעשות אמנות במרחב הציבורי עדיין נמצאים בעבודות שלי. שואלים אותי הרבה למה אני לא עושה יותר אמנות ברחוב, אבל לפני שבוע ציירתי על קיר בחוץ".

עבודה של Know Hope

עבודה של Know Hope

עוד כתבות מעניינות:
האמנית רות פתיר רוצה את החלומות שלכם על משפחת נתניהו
תאצרו הכל: הגלריה שהיא בעצם דירת שותפים מתחלפים
תצוגת תכלית: האמנית שמחזירה את האמנות לנקודת האפס

יש לך חשש שתמיד תקוטלג בתור אמן רחוב?
"לא. אני לא מתעסק בשאלה מה נחשב אמנות רחוב ומה לא. אני עושה פרויקטים שמייצרים אינטראקציה עם אנשים, זה המניע שלי. לפעמים הייתי מגיע לראיונות והיו שואלים אותי על בנקסי. זה לגיטימי, אבל הרגשתי שאני לא רוצה לעודד את סוג השיח הזה. אני רוצה לדבר על האמנות שלי עכשיו".

על האמנות שהוא עושה עכשיו יקותאלי מדבר בעיניים נוצצות, אך הוא מבין שכל ריאיון לקראת תערוכת יחיד בארץ – אירוע יחסית נדיר – ייאלץ לעמת אותו עם העבר. קצת כמו דוגמנית שהפכה לשחקנית. בעשור הקודם ובתחילת העשור הנוכחי הכרתם אותו בתור Know Hope. הוא היה רק בן 18 כשהתחיל לצייר על קירות העיר, ועד מהרה הפך לקולו (האנונימי) של דור. ההצלחה הייתה פנומנלית – הוא הפך לנער הפוסטר של אמנות הרחוב בישראל, הדמות העצית וארוכת הידיים שלו כיכבה על קירות העיר, גלריות ומוזיאונים בארץ. בעולם חיזרו אחריו בלהט והעבודות שלו נחטפו כמו לחמניות חמות. בנקסי הישראלי כינו אותו.

"In Its Shape", אדם יקותיאלי (Know Hope)

היום הוא כבר לא מתחבא מאחורי כינוי ומציג את עצמו בשם שבו נולד: אדם יקותיאלי. הוא עובד בסטודיו גדול בפאתי התחנה המרכזית הישנה עם כמה אסיסטנטים ומציג בעיקר בחו"ל (הוא מיוצג בין היתר על ידי גלריה לאזאריידס בלונדון, שבעליה היה מנהלו האישי של בנקסי). כמעט כל העבודות שלו ברחוב כוסו או נלקחו, מלבד כמה בודדות שמיקומן ידוע למתי מעט. בשנים האחרונות אסתטיקת הרחוב המוכרת שלו עברה פאזה והוא מרבה לעבוד על פרויקטים שמערבים ומשתפים קהילות. ב־2016 הוא התחיל להתכתב עם אסירים נידונים למוות בבית סוהר בנאשוויל. משפטים נבחרים מהמכתבים נתלו על שלטי חוצות ברחבי נאשוויל; בסטוונגר, עיר כורים בדרום נורבגיה שנקלעה למשבר כלכלי, הוא אסף מהתושבים סיפורים על שיברון לב; בלונדון הוא הציג מכתבים אישיים שכתבו ישראלים ופלסטינים וחרת משפטי מפתח על רפליקה מוקטנת של גדר ההפרדה; בצרפת הוא רשם על מדרכות קווי גבול טקסטואליים מדומיינים; על מפעל קמח נטוש בבית צפאפא הוא מִספר וקטלג חורי קליעים ממלחמת ששת הימים; ולאחרונה הוא צלל לפרויקט חדש שבמרכזו תיעוד צלקות אנושיות.

הפרויקטים החדשים מבוססים רובם על טקסטים. מה קרה לדימויים?
"משם בעצם התחלתי. העבודות הראשונות שלי היו טקסט ורק אז יצרתי עולם דימויים עם השפה המוכרת. אחרי זמן מסוים הרגשתי שהשימוש בדימויים הוא מאוד דידקטי. כשאני עושה משהו ברחוב, האינטראקציה ביני לבין הצופים היא ברורה – יש מישהו שצייר את הציור על הקיר ויש מי שמתבונן בו. זה מגביל מאוד, כי הדברים שהכי מסקרנים ומאתגרים אותי הם סיטואציות אמיתיות. העבודות שלי התבססו תמיד על התבוננות אנושית, סיטואציות שאני מתרגם לאיקונוגרפיה חזותית. כשאני כותב טקסט על קיר, העבודה היא לא הכתובת אלא מה שקורה סביבה. אם אני כותב למשל 'A Minor Refusal' ועוברת לידו אישה מבוגרת שסוחבת שקיות סופר – זה דימוי אמיתי. לא הרכבתי אותו, הנחתי רק אלמנט אחד כדי שזה יקרה. אני כבר לא המחבר הבלעדי של הדימויים והצופים הם לא רק צופים, אלא גם משתתפים".

מחר (חמישי, 14.2) יקותיאלי פותח תערוכת יחיד בגלריה גורדון, שאל שורותיה הצטרף לפני חמש שנים. התערוכה, שנקראת Pathology of Hope, היא שילוב בין ישן לחדש ובין טקסטואלי לוויזואלי. יקותיאלי יוצר בתערוכה אינדקס חזותי, ארכיון ספק אמיתי ספק מומצא, עם יותר מ־300 אובייקטים שמרכיבים לדבריו את האיקונוגרפיה שלו. "סוג של פסיכואנליזה או ניתוח שלאחר המוות", הוא מסביר.

"A Reflection", אדם יקותיאלי (Know Hope)

ניתוח שלאחר המוות לנו הופ?
"רק אחרי שהחלטתי על שם התערוכה, הבנתי שזה נשמע כמו סיכום של נו הופ, אבל זו לא הייתה הכוונה. הרעיון הוא לפרק דימויים וליצור האנשה לאובייקטים, לעורר תהליך רפלקטיבי. אולי בדיעבד אבין את התערוכה אחרת".

נו הופ לא מת, מדגיש יקותיאלי, והוא ממש לא מנסה להתנער ממנו. גם הרומן שלו עם הרחוב לא נגמר, הוא פשוט עבר אבולוציה טבעית לטענתו. "הדברים הם פלואידים יותר. אם מסתכלים על אלבומים של להקות והרכבים במשך שנים, אפשר לראות שגם אצלם המוזיקה משתנה, אבל האג'נדה היא בדרך כלל אותה אג'נדה".

בכל זאת, אתה מציג עכשיו תערוכה בשם האמיתי שלך ואתה גם מוכן להצטלם בפנים גלויות.
"השימוש בשם האמיתי שלי התחיל עם הפרויקטים האחרונים. הרגשתי שבגלל החיבור והעבודה הישירה עם אנשים, לא יהיה נכון להשתמש בשם נו הופ. וגם רציתי לסיים את הדיון הזה על למה אני עדיין שומר על אנונימיות".

← אדם יקותיאלי, "פתולוגיה של תקווה", גלריה גורדון, פתיחה: חמישי (14.2) 19:30

בואו לעקוב ולדבר איתנו גם בפייסבוק, בטוויטר ובאינסטגרם. עדכונים יומיים על הכתבות הנבחרות בטיים אאוט ניתן לקבל בניוזלטר היומי שלנו

תגובות

now Silence is Golden SRV:SRV2 on: f2fadbfc0df0