טיים אאוט timeout

אלוהים ישמור: אסתטיקה של ריקבון בתערוכה של אסי משולם

| מאת: מיטל רז

ריקבון, גופות ומוטיבים תנכיים שולטים בעבודותיו של האמן אסי משולם. אחרי שפרש מהגלריה שייצגה אותו וספג איומים מפעילי ימין קיצוני, הוא מספר מדוע ויתר על החלום להיות דמיאן הירסט ולמה לא אכפת לו לקבל כסף מממשלת נתניהו

  • https://static2.timeout.co.il/media/2015/01/sizes/DSC7854-h_wo_680_382.jpg
פחד ותיאוב באולם מאירהוף. אסי משולם לצד עבודתו. צילום: יולי גורודינסקי

את אסי משולם פגשתי לראשונה לפני שש שנים בעיצומה של התערוכה המבריקה שלו "איש קריות". כמו רבים אחרים נשביתי בקסם העבודות המטלטלות והעוצמתיות שלו, שהיו עוף נדיר באמנות הישראלית. אסתטיקה של אלימות, טומאה ונוזלי גוף – כל אלו התנקזו לתוך הפרויקט השאפתני שלו "מסדר הטומאה" שבמרכזו סיפור מקראי על דמותו של "רועכם", מנהיג דתי שחציו בן אנוש וחציו כלב. משולם (40, יליד קריית חיים) הוא בוגר תואר ראשון באמנות ובארכיאולוגיה באוניברסיטת חיפה. כיום הוא משמש מורה באותו חוג לאמנות, ובמקביל לומד לקראת תואר שני במקרא. בימים אלו הוא מציג במוזיאון תל אביב במסגרת תערוכת הזוכים בפרס שרת התרבות.

זו לא הפעם הראשונה שמשולם זוכה בפרס ובהערכה ממסדית, ובכל זאת ממשיכה לאפוף אותו הילה אנדרדוגית. אולי אלו העבודות שלו שלא מנסות ליישר קו עם המגמות האסתטיות השולטות, ואולי העובדה שמעולם לא שיחק את המשחק – לפני שלוש שנים עזב את גלריה ג'ולי מ. שייצגה אותו ושהייתה לו חממה פורה במשך שבע שנים – צעד אמיץ שמעטים מעזים לעשות.

ברכות על הפרס. איך ההרגשה לקבל כסף מממשלת נתניהו?

"לימור לבנת פרשה יומיים אחרי שקיבלתי את הפרס, אני אוהב לקשר את זה אליי" הוא צוחק, ומוסיף בנימה רצינית יותר: "שאלו אותי אם זה הזמן לקבל פרס ממדינת ישראל. ואני שואל – האם אי פעם היה זמן טוב לקחת פרס ממדינת ישראל? אני לא מסכים עם מה שהממשלה מייצגת אבל אני צריך כסף ולכן אני מקבל אותו. אני מביע את דעותיי בלי מעצורים ואין לי בעיה להגיד ללימור לבנת מה אני חושב עליה ועל הממשלה שהיא הייתה שייכת אליה עד לא מזמן. בכל חודש מס הכנסה קורעים אותי בחצי מהמשכורת, אז למה שאני לא אקח קצת כסף בחזרה?".

כשרק הכרנו דיברת ברומנטיות על "מסדר הטומאה". טענת שהמצאת דת חדשה והיית משוכנע ביכולת שלה לשנות סדרי עולם.

"היה בי אז להט משיחי, חשבתי שאני מביא משהו חדש לעולם. אם הייתי יותר איש עסקים אולי הייתי מצליח לגייס הייפ סביב זה. פנטזתי על לצאת להשליך עותקים של 'רועכם' בתחנות אוטובוס כדי שאנשים יאספו ויקראו, או להדביק פשקווילים ברחוב. זה לא שונה מהסיינטולוגיה. הרי מה הפך את ל. רון האברד לגורו? הזינו אותו, היו לו מאמינים".

אסי משולם לצד עבודתו. צילום: יולי גורודינסקי

אסי משולם לצד עבודתו. צילום: יולי גורודינסקי

בעבר העבודות שלך היו הרבה יותר בוטות וגסות. בשנים האחרונות די התמתנת.

"התכנים האלו עדיין מעניינים אותי אבל האסתטיקה שלי השתנתה, גם בגלל שהתבגרתי וגם בגלל תהליכים שאני עובר כאמן בסטודיו. אני חושב שהשינוי היה הדרגתי וטבעי, זה לא שיום אחד קמתי ואמרתי שאין יותר תולעים ורימות ומעכשיו אני עושה דברים נקיים. הדברים התנקו לאט. העיסוק בדם ובהפרשות עבר סובלימציה. אז במקום לפסל גוויות אני מעביר הרצאות על קורבנות אדם".

נראה שהיום רק פרובוקציות מייצרות עניין באמנות. לפני כמה שבועות היו אלה החמסות בתערוכה במכללת ספיר, ולפני שנתיים זה קרה לך כשאלמונים איימו להצית את גלריה "החנות" שהצגת בה. אל תגיד שלא נהנית מתשומת הלב.

"אולי בדיעבד נהניתי, בהתחלה הזדעזעתי ופחדתי. זה התחיל כשגילינו שאתר ימני קיצוני כתב על התערוכה ואז, יום־יומיים אחרי זה שפכו בנזין ליד הגלריה. זה היה מפחיד, היו יכולים להישרף שם אנשים. האירוע הזה היה נקודת מפנה בעבודה שלי כי הפנמתי את המורכבות שבהצגת אמנות ברחוב (בין היתר, משולם הציג בחלון הראווה של הגלריה חנוכיות הפוכות ופסל שחציו אדם וחציו חיה – מ"ר). עבור האנשים האלו פיסלתי עגל זהב, שמתי צלם בהיכל. לא עשיתי אמנות אלא את הדבר עצמו. זה שינה את כל תפיסת העבודה שלי. הבנתי שהגבול בין הפסלים לבין מה שהם מייצגים הוא מטושטש לחלוטין. התפר הזה בין הפנים לחוץ – בין עולם האמנות ומחוצה לו, הגלריה והרחוב – מאוד מעניין אותי היום".

אל תגיד שמעולם לא חשבת שהיצירות שלך ייצרו אפקט של זעזוע.

"זה מורכב. המניע שלי הוא לא לזעזע. אני רוצה שאנשים יכירו ביופי של המזעזע כי אני אוהב אסתטיקה של ריקבון. רציתי שאנשים יראו את זה וישאלו את עצמם מה האמנות יכולה להיות".

אסי משולם. צילום: יולי גורודינסקי

אסי משולם. צילום: יולי גורודינסקי

הזכייה של משולם בפרס מסמנת שינוי מרענן ביחס של הממסד לבוגרי האמנות בארץ. עד לא מזמן שלטו בתחום החונטה הבצלאלית ומחנה המדרשה, וכל מי שלא עבר במוסדות הלימוד הללו התקשה לפלס את דרכו. משולם היה אחד הראשונים מבוגרי אוניברסיטת חיפה שזכו לחיבוק דוב ממסדי.

הוא מסביר את גל ההצלחה הנוכחי של בוגרי חיפה בעובדה שהם מציעים משהו שונה, ומצביע בהקשר זה גם על תוכנית התואר השני באמנות שפועלת באוניברסיטה כמה שנים. הוא מודה שכשסיים את לימודי התואר הראשון ונשאל איפה למד, הרבה פרצופים עוקמו כששמעו את התשובה, אבל הוא תמיד התגאה במוסד שהתחנך בו.

הבנתי שיש לך ממש עדת מעריצים, אמנים שהולכים בעקבותיך ויוצרים בהשפעתך.

"אני לא מכיר את עדת המעריצים הזאת. אני רואה הרבה עבודות של אמנים צעירים שאני מתחבר אליהם ואני יכול לקבל את המחשבה שהייתי בין אלו שהשפיעו עליהם. יש גם אמנים שהיו סטודנטים שלי, אז ברור שיש השפעה. גם אני הושפעתי מהמורים שלי".

למרות כל ההערכה הממסדית, עדיין לא היתה לך תערוכת יחיד מוזיאלית. אתה לא חושב שתערוכות כאלה הן חלק מהתפתחות הכרחית של אמן?

"מה זה בכלל התפתחות של אמן? פעם רציתי להיות דמיאן הירסט, אבל התבגרתי. הבנתי שאני כבר לא אהיה, וזה בסדר. אני לא בוחן את ההתפתחות שלי על בסיס פרמטר בינלאומי של התקדמות אמנותית. כל דבר זה חלק מהתפתחות של אמן, גם לעשות תואר שני במקרא זאת התפתחות. התפתחות מגניבה אפילו. אני לומד על הבבלים ועל האשורים, רואה מצגות של צלמיות בבליות ופרסיות וכשאני חוזר לסטודיו זה יוצא בעבודה. בעיניי, התערוכה ב'חנות' הייתה חשובה יותר מכל תערוכה אחרת שבאים אליה כל מיני אנשי אמנות, אומרים 'איזה יופי', שותים יין בחמישה שקלים ואחרי זה במשך חודש הגלריה עומדת שוממת. כמובן שאני אשמח להציג במוזיאון אבל אני כבר לא רודף אחרי זה. אני מאמין שאני עוד אצור פרויקטים חשובים בשנים הקרובות. ואם לא יזכרו אותי, אז לא יזכרו. כולה אמנות".

תערוכת הזוכים בפרס שרת התרבות תוצג עד 15.4 במוזיאון תל אביב, אולם מאירהוף

בואו לעקוב ולדבר איתנו גם בפייסבוק, בטוויטר ובאינסטגרם. עדכונים יומיים על הכתבות הנבחרות בטיים אאוט ניתן לקבל בניוזלטר היומי שלנו

תגובות

now Silence is Golden SRV:SRV2 on: c422d06bb