משנות את התמונה: 7 אמניות עכשוויות שחייבים להכיר

 מהאמנית הישראלית שתופרת בובות מיניאטוריות שמשתתפות בסצנות זימה שובבות ועד לאמנית האמריקאית האנונימית שציירה את הפורטרט הנשיאותי של מישל אובמה

7 במרץ 2018

רועי ויקטוריה חפץ

עד לפני שנתיים אנשים פנו אל רועי חפץ בלשון זכר. תערוכת היחיד המצוינת שלה בבית אנה טיכו בתחילת שנה שעברה סימנה את התהליך הארוך והמורכב שהיא עברה לשינוי הזהות המגדרית שלה. בתערוכת היחיד "ויקטוריה", שבעקבותיו היא הוסיפה את השם המלכותי הזה לשמה, הציגה חפץ, בוגרת תואר ראשון ושני בבצלאל, את סגנון הציור המזוהה איתה – דיוקנאות ענקיים ומסוגננים ברישום עמלני של נשים גדולות מהחיים חרושות קמטים. חפץ בת ה־39 חיה בשנים האחרונות בברלין, שם היא מרצה להיסטוריה יהודית וקווירית. בריאיון בשנה שעברה ל"הארץ" הודתה חפץ שמאז שחצתה את הגבול המגדרי, עולם האמנות הליברלי לכאורה לא מקל עליה והיא עדיין לא מרגישה שהיא זוכה בתמיכה ובהבנה. אולי פרס אן וארי רוזנבלט שבו זכתה לאחרונה ישנה את המצב.

עוד כתבות שיעניינו אותך:
14 מוזיקיות עכשוויות שחייבים להכיר
3 הכותבות הצעירות החשובות של העידן הנוכחי

רועי ויקטוריה חפץ, Ticho House
רועי ויקטוריה חפץ, Ticho House
רועי ויקטוריה חפץ, FrauInRed
רועי ויקטוריה חפץ, FrauInRed

מרב קמל

העבודות של מרב קמל (29), שאותן היא יוצרת עם שותפה לחיים וליצירה בחמש השנים האחרונות חליל בלבין, הן הדבר הכי שנון ואינטליגנטי שנראה פה בזמן האחרון: בובות מיניאטוריות במלאכת יד מוקפדת, המתארות סצנות זימה שובבות ובמרכזן דמויות גרוטסקיות ופרוורטיות שמתהוללות בהפקרות חושנית. גם בלי בן זוגה מתגלה קמל, בוגרת תואר ראשון באמנות בבצלאל, כיוצרת מוכשרת, מלאת דמיון ומקוריות. לפני שנה וחצי היא הציגה בגלריית הבית שלה עינגע את "מעלל" המצוין, מעין אורגיה רישומית פרועה שחלשה על כל קירות הגלריה.

מרב קמל
מרב קמל
מרב קמל, מתוך מחברת סקיצות
מרב קמל, מתוך מחברת סקיצות

מיכל בראור

נראה שבשלוש שנים האחרונות מיכל בראור (33) נמצאת בכל מקום. היא זכתה בפרס האמן הצעיר של משרד התרבות, השתתפה בעשרות תערוכות קבוצתיות, זכתה במלגת השהות היוקרתית של ארטפורט (שם היא הציגה עבודה מצוינת שערבבה בין פרפורמנס, מחקר ותיעוד) ולאחרונה הציגה תערוכת יחיד מופתית במרכז לאמנות עכשווית בתל אביב. בעידן של עודפות בדימויים שהופכים את הצילום למוצר צריכה לכל דבר, בראור מחלצת תובנות חדשות ומרתקות מהצילום באמצעות מחקרים ארוכים ופרקטיקות של תיעוד וקטלוג דרכם היא מעלה שאלות של זיכרון, היסטוריה, שייכות וזהות.

מיכל בר אור. צילום: תומר אפלבאום
מיכל בר אור. צילום: תומר אפלבאום
מיכל בר אור. צילום: תומר אפלבאום
מיכל בר אור. צילום: תומר אפלבאום

אן אימהוף

מאז שזכתה ב־2015 בפרס האמן הצעיר הנחשב בגרמניה, אן אימהוף שועטת קדימה בבטחה ומצדיקה לגמרי את התואר "הדבר החם הבא". בביאנלה האחרונה בוונציה אימהוף גנבה לגמרי את ההצגה עם "פאוסט" המוטרף שלה שהוצג בביתן הגרמני: היא חסמה את דלת הכניסה לביתן (שנבנה בתקופת הנאצית), הקימה רצפת זכוכית מוגבהת וערכה מתחתיו עבודת פרפורמנס ארוכה בהשתתפות עשרות שחקנים. היה אפשר לצפות בתערוכה רק בהליכה על רצפת הזכוכית, מה שהפך את כל העניין לעסק מרהיב ומסחרר. התערוכה זיכתה אותה גם בפרס אריה הזהב שניתן לאמן בולט בביאנלה. אימהוף בת ה־39 ידועה בשילוב הייחודי שלה בין ז'אנרים אמנותיים שונים כמו פרפורמנס, מחול, ציור ופיסול ומבקרי האמנות כבר הכתירו אותה בתור קולו של דור.

איימי שרלד

עד לפני חודש, איימי שרלד בת ה־45 הייתה אמנית אנונימית למדי – במשך שנים היא דשדשה כציירת דיוקנאות ריאליסטית ולא הצליחה לזכות בהכרה ממסדית, בעיקר בגלל בעיות בריאותיות קשות שמנעו ממנה לצייר (היא עברה השתלת לב לפני שמונה שנים). אבל האנונימיות הזאת הפכה לנחלת העבר כשהפורטרט של מישל אובמה שציירה נחשף בחודש שעבר בגלריית הדיוקנאות הלאומית בוושינגטון, לצד דיוקן הנשיא לשעבר, שאותו צייר קהינדה ווילי. לא רק ששרלד היא האמנית השחורה הראשונה שנבחרה לצייר את הדיוקן הנשיאותי המסורתי, היא גם בחרה לעשות את זה בדרך הכי לא קונבנציונלית. הדיוקן המשונה של מישל אובמה גרם לכל העולם להפנות את הזרקורים לשרלד, והיא הפכה להיות המאמי הלאומית של ארצות הברית.

מישל אובמה עם הפורטרט שציירה איימי שרלד
מישל אובמה עם הפורטרט שציירה איימי שרלד

היטו שטיירל

בחודש אוקטובר האחרון האמנית, הקולנוענית והתיאורטיקנית הגרמנייה היטו שטיירל (51) עשתה היסטוריה כשהייתה לאמנית הראשונה אי פעם שנבחרה למקום הראשון ברשימת המשפיעים היוקרתית של מגזין האמנות "ArtReview". הבחירה בשטיירל הייתה יוצאת דופן כיוון שרוב הזמן מככבים ברשימה הזאת אספנים, גלריסטים, אוצרים ושאר עסקני אמנות שמחזיקים את שוק האמנות בביצים. שטיירל מסרבת לשחק את המשחק והיא מרבה לדבר על מערכות הכוח המסואבות של עולם האמנות. נראה שהבחירה בשטיירל מעולם לא הייתה רלוונטית יותר – העבודות והחיבורים המבריקים שלה, שמשמשים "השראה והשפעה אדירה על הדור הצעיר של האמנים", עוסקים בתרבות הדיגיטלית ובפוליטיקה של הדימויים בעידן העכשווי.

לובאינה הימיד

העולם לא שייך רק לצעירים ולמגניבים, כך הוכיחה השנה לובאינה הימיד הבריטית ילידת טנזניה. לפני שלושה חודשים היא זכתה בפרס טרנר היוקרתי, שמחולק כל שנה לאמן בריטי מוביל. הימיד בת ה־63 היא לא רק האמנית השחורה הראשונה לזכות בפרס אלא גם האמנית הראשונה מעל גיל 40 שזכתה בו. כל זה תודות לשינוי בקריטריונים של הפרס, שהיה מיועד עד היום רק לאמנים צעירים. כמו שרלד האמריקאית, גם הימיד הייתה אמנית אנונימית למדי שאף אחד כמעט לא שמע עליה, אבל כל זה השתנה עם קבלת הפרס. הזכייה שלה לא באה בהפתעה גמורה והיא אפילו הייתה די מתבקשת לאור גל גילויי האמנים, ובעיקר האמניות, הנשכחים ששוטף את כל העולם. הימיד, מעצבת תפאורות בעברה, מזוהה עם עבודות תיאטרליות ומשעשעות שמתייחסות להיסטוריה הקולוניאליסטית ולנושאים של גזענות. הדבר הכי נכון לרגע זה.