טיים אאוט timeout

הנשים שמרדו בעולם האמנות באייטיז עדיין נחשבות לעוף מוזר

| מאת: מיטל רז

קראו לעבודות שלהן קיטש ומלאכת נשים נחותה, אבל תערוכות היחיד של האמניות המבריקות ביאנקה אשל גרשוני ופמלה לוי מזכירות שלהיות עוף מוזר זה לא בהכרח רע

עבודה של פמלה לוי, האונס, 1985

תערוכות היחיד של פמלה לוי וביאנקה אשל גרשוני, שמוצגות בימים אלו במוזיאון תל אביב ובגלריה עינגע בהתאמה, הן הזדמנות נדירה לפגוש שתי אמניות שהעבודות שלהן לא מוצגות באופן תדיר ולא נלמדות כחלק מהקאנון של האמנות הישראלית. אף שהשתיים הציגו בתערוכות מוזיאליות וזכו להכרה ממסדית בשנים האחרונות – אשל גרשוני אף זכתה (בהפתעה גמורה, לדבריה) בפרס מפעל חיים ב־2009 – הן עדיין נחשבות לסוג של אאוטסיידריות והעבודות שלהן מפורשות עד היום כעוף מוזר באמנות המקומית.

שתי התערוכות מתמקדות בנקודת מפנה ביצירתן של האמניות בשנות ה־80, תקופה שבה האמנות הישראלית הייתה שקועה עמוק בתוך האמנות המושגית מבית מדרשו של האב הרוחני רפי לביא. לוי ואשל גרשוני התעקשו שלא לפעול לפי צו השעה – הן בחרו להקשיב לרחשי לבן ושילמו על כך מחיר של הדרה וקטלוג היצירה שלהן כמלאכת נשים נחותה. ההתנגדות לעבודות של אשל גרשוני הייתה חריפה יותר – אחת הזכורות בהן היא הביקורת הקטלנית של רפי לביא, אז חבר קרוב, שהאשים את העבודות שלה שהן קיטש גרוע ולא משכנע.

עבודה של ביאנקה אשל גרשוני, ללא כותרת, שמן וצבעי זכוכית על נייר

עוד כתבות מעניינות:
המשפחות שעיצבו את עולם האמנות הישראלי
מגזין III הוא חלל האמנות הכי מסקרן ביפו
פצ'ה קוצ'ה 2018: כל מה שצריך לדעת 

ביאנקה אשל גרשוני התחילה את דרכה האמנותית כתכשיטאית מבריקה – בשנות ה־60־70 התכשיטים שלה היו אובייקטים פיסוליים לכל דבר והיא יצרה שילובים חומריים בלתי אפשריים, בין היוקרתיות של הזהב לזולות של הפלסטיק למשל. בשנות ה־80, בעקבות משבר אישי שהחריף לאחר שבעלה השני, הצייר משה גרשוני, עזב את הבית ויצא מהארון, היא פנתה למחוזות הציור האקספרסיבי מבלי לזנוח את החומריות הגדושה והקאמפית שאפיינה את התכשיטים הפיסוליים שלה.

בתערוכה בגלריה עינגע מוצגים כמה מהאלמנטים היותר מוכרים בעבודותיה של אשל גרשוני – ציורי הצלובות המדממות, שלהן היא קראה בשנות ה־80 "ישו ממין נקבה", ופסלי ראשים סוריאליסטיים עשויים מחומר סינתטי דמוי קרמיקה. לצדן מוצגות כמה עבודות חדשות יותר כמו חבילת קלפי טארוט בהשראת קלפים שנוצרו בימי הביניים, שאותם היא ציירה בצייר של ווינדוס.

עבודה של ביאנקה אשל גרשוני, ללא כותרת, שמן וצבעי זכוכית על נייר

החלל הקטן של גלריה עינגע לא מאפשר לערוך לאשל גרשוני תערוכת רטרוספקטיבה רצינית כמו זו של לוי במוזיאון תל אביב, והיא גם לא מתיימרת להיות כזאת. כל מה שנותר זאת טעימה קטנה ממבחר עבודות, בחירה אוצרותית בעייתית שלא מצליחה להמחיש את החשיבות של אשל גרשוני, שסללה את הדרך להרבה אמנים צעירים שאימצו את אסתטיקת הקיטש והקאמפ, שבשנות ה־80 פשוט נחשבה לאמנות גרועה. אפשר היה לחזות בשילוב הייחודי הזה בין העודפות הקיטשית לגופניות הפראית בתערוכה משותפת שהציגה אשל גרשוני לפני שנה עם אורי הולבן הצעיר בגלריה ברבור הירושלמית.

טור דה פורס

בניגוד לתערוכה הצנועה והמינימליסטית למדי של אשל גרשוני, התערוכה של פמלה לוי היא טור דה פורס מרהיב, רטרוספקטיבה מונומנטלית שחולשת על פני שני אולמות גדולים בבניין הראשי של המוזיאון ומחולקת לכמה סדרות ציורים. לוי היגרה לישראל מארצות הברית בעקבות בעלה, הפסיכואנליטיקן ומבקר האמנות איתמר לוי, ולאחר גירושיהם חיה בשכונת בקעה בירושלים עד מותה הפתאומי ב־2004 בגיל 55 בלבד. לוי מעולם לא נידבה יותר מדי פרטים אישיים בראיונות, אבל בקטלוג התערוכה משרטט בעלה לשעבר, שאצר את התערוכה עם אלן גינתון, דמות של אמנית טוטאלית ומסוכסכת עם עצמה, שחוותה בישראל הלם תרבותי שהותיר בה תחושות של זרות וניכור.

עבודה של פמלה לוי, חייל מת, 1983

התערוכה מתמקדת במעבר החד שעשתה לוי בשנות ה־80 מקולאז'ים חומריים נוסח הארטס אנד קראפטס הפמיניסטי שגם אשל גרשוני מזוהה איתו, לציורי שמן פיגורטיביים גדולי ממדים. אלו ציורים בשרניים, גדושים ואניגמטיים בעלי היגיון ומטאפיזיקה פנימית משלהם. הדמויות שלה, בדרך כלל נערים ונערות צעירים עירומים, מוגשות לצופה במחוות פתייניות ועוכרות שלווה, עבודות שלא היו עוברות בשקט את עידן הפוליטיקלי קורקט, בטח לא אם היו מצוירות על ידי גבר. לוי נהגה לצאת לשיטוטים בירושלים ובתל אביב וללכוד במצלמתה סצנות אקראיות שקיבלו בסטודיו שלה נופך מסויט ומבעית. אחת העבודות היותר מוכרות שלה, "האונס" מ־1985, ממחישה את תחושות הניכור והזרות המאיימת שגלשו מהחיים הפרטיים לעבודות שלה. הציור מבוסס על צילום שצילמה בבריכה העירונית בירושלים של כמה נערים צעירים שמשליכים נערה למים. לוי הסבירה בריאיון בסוף שנות ה־80 שכשהנערה יצאה מהמים, בגד הים שלה נראה שקוף, והיא הפכה בסטודיו את האירוע התמים למדי לסצנת אונס מבעיתה.

בקטלוג התערוכה כותב פסח סלובובסקי על שיחת טלפון עם חבר צייר תוך כדי כתיבת הטקסט על פמלה לוי. "שמעתי עליה אבל אין לי דימוי בראש", אומר לו הצייר הצעיר. שתי התערוכות של לוי ואשל גרשוני מלמדות שלמרות ההכרה הממסדית שהן זוכות לה בשנים האחרונות, יש עוד דרך ארוכה עד שאמניות כמותן יזכו להיות יותר מסתם שם עמום בהיסטוריה של האמנות הישראלית.

עבודה של פמלה לוי, קנטאור, 1994

פמלה לוי – 1949־2004, מוזיאון תל אביב, שד' שאול המלך 27 תל אביב, עד 7.4
← ביאנקה אשל גרשוני – "הלילה הוא עירומי", גלריה עינגע, בר יוחאי 7 תל אביב, עד 17.3

בואו לעקוב ולדבר איתנו גם בפייסבוק, בטוויטר ובאינסטגרם. עדכונים יומיים על הכתבות הנבחרות בטיים אאוט ניתן לקבל בניוזלטר היומי שלנו

תגובות

now Silence is Golden SRV:SRV2 on: c422d06bb