טיים אאוט timeout

הצעירים של היום: האמנית שמנערת את פסלי הברזל של יחיאל שמי

| מאת: מיטל רז

פרשנות מחודשת לקלאסיקות ישראליות נחשבת כאן למוקצה, אבל הילה טוני נבוק מתעקשת שהדיאלוג עם פסליו של יחיאל שמי מגיע ממקום של הערצה

הילה טוני נבוק (צילום: דוד עדיקא)

אם צריך להגדיר את האמנות של הילה טוּני נבוק במילה אחת, היא תהיה שוטטות. בתערוכה החדשה שלה בגלריה אטליה שמי היא מזמינה את המבקרים להתהלך בין הפסלים הגדולים של יחיאל שמי, ממנסחי הפיסול המופשט המודרני בישראל וליהנות מגרסאות מורחבות שיצרה להם – מעין דיאלוג בין דורי עם קלאסיקה ישראלית, שנחשב פה למהלך לא פופולרי במיוחד.

גם ספר האמן שהשיקה השבוע עם בן זוגה, יוני רז פורטוגלי, מבוסס על שוטטות. "אם כרגע מה שבוער בך הוא פילאטיס, בזה את צריכה להתמקד" מורכב מפרגמנטים ספרותיים של רז פורטוגלי וצילומים של נבוק, שהקשר ביניהם הוא בעיקר אסוציאטיבי. ספר מצחיק ושובה לב, מהסוג שגומעים בשקיקה ברבע שעה, מלא בתובנות חזותיות ומילוליות שאספו השניים משוטטויות שערכו בנפרד.

"חצר" של הילה טוני נבוק, על פי "הברות" של יחיאל שמי (צילום: טל ניסים)

עוד כתבות מעניינות:
הפאוור קאפל של אמנות הרחוב בישראל בעלייה מטאורית
מה קורה כשאמניות הברביזון החדש מציגות בנפרד?
איך הפך אאוטסיידר שמת מאיידס ב־1992 לדבר הכי חם בעולם האמנות?

"שוטטות זה סטייט אוף מיינד, זה מצב התבוננות שמאפשר למקריות להגיע. בספר יש הרבה רגעים של אירוניה, של חמלה וגם עמדה פסיבית של שמיעה וצפייה, מתוך הרגשה שלפעמים צריך לתת לדברים להגיע אליך", מסבירה נבוק.

השוטטות התחילה אצלה כשלמדה לתואר ראשון בעיצוב גרפי בחיפה. "הייתי יורדת בדרכי המדרגות בעיר, מסתכלת על חצרות ומשקיפה לתוך בתים. פנים של בתים מרגשים אותי עד טירוף, אלו המקומות שאפשר לראות איך אדם מגדיר את עצמו דרך חפצים שליקט ובחר". השוטטות עלתה מדרגה כשנבוק חזרה לעיר הולדתה, תל אביב. "הייתי מעמידה פנים שאני מתעניינת בדירות להשכרה ולמכירה. ראיתי אולי 100 דירות. כשהגעתי לדירה, העיניים שלי סרקו הכל, רציתי לראות איך אנשים מארגנים את החיים שלהם. זה נמשך כמה שנים, הייתי עדה לנסיקה של המחירים", היא צוחקת.

"מפגש שמי" של טוני נבוק, על פי פסל מ-1996 של יחיאל שמי (צילום: טל ניסים)

טוּני (44), שם חיבה שדבק בה בילדות ונוסף רשמית בבגרותה, עברה מסלול מפותל עד שהגיעה לאמנות, אבל במבט לאחור שום תחנה לא הייתה מיותרת. אחרי שלא התקבלה למחלקה לארכיטקטורה בבצלאל היא פנתה ללימודי צילום בקמרה אובסקורה ולאחר מכן לעיצוב גרפי בוויצו ("נבהלתי מהמחויבות של להיות אמנית, חשבתי מחשבות פרקטיות ועיצוב נראה לי שילוב של שני הדברים. שאלות על פונקציונליות ופרקטיות מעסיקות אותי עד היום"). דלקת בגידים שהשביתה אותה הביאה אותה לסדנת הפרפורמנס של תמר רבן ובהמשך ללימודי רישום בבית הספר קלישר, שם שבה לה חדוות האמנות. התחנה האחרונה הייתה התואר השני באמנות בבצלאל לפני כעשור.

לעבודות של נבוק אוהבים לייחס ערכים מודרניסטיים של צבע, צורה וקומפוזיציה, אבל עם טוויסט. היא נוהגת לעשות שימוש במוצרי צריכה ביתיים ומשרדיים ולאתגר את הפונקציונליות שלהם ושל האמנות. נבוק נעה תמיד בין כמה קטבים – הפיסול שלה אלגנטי ואסתטי אבל עשוי מחומרים זולים, הוא מוצב כאובייקט מקודש בחלל אבל גם מתנגד לו. "כשמנסים לערער על משהו צריך להגיש את זה באופן הכי מהודק ומנוסח", היא מסבירה. "האלגנטיות היא מראית עין. המבנים שאני מייצרת הם שברירים, הם קיימים ויכולים להיעלם".

הניגודיות הזאת עומדת גם בבסיס התערוכה באטליה שמי, חלל תצוגה ששימש בעבר את הסדנא של יחיאל שמי, שנפטר ב־2003. בתערוכה נבוק מתייחסת לפסלים שלו, שמוצגים בחלל ובגן הפסלים בחוץ, ומייצרת להם פרשנות חדשה. העבודות המונומנטליות של שמי, שאדם ברוך כינה "פיסול חילוני", הופכים אצל נבוק לסביבות פרקטיות ויומיומיות – למשל "סגירת חורף" העשויה שמשונית, כזאת שאפשר למצוא בכל פיצוציה וקפיטרייה, ושמזמינה את הצופים לנוח בצילה. "יצרתי מרחב פנימי שהוא גם מקרה משמש וגם מקרב לאיכויות, ליופי ולדפקטים של הפסל, נגיד מקומות שבהם הוא פצוע או שחירבנו עליו יונים". הפעולה הזאת מורידה את הפיסול הגרנדיוזי של שמי לקרקע, ונבוק מגדירה זאת כ"חילוניות כפולה".

"סגירת חורף" של טוני נבוק, על פי פסל מ-1990 של יחיאל שמי (צילום: טל ניסים)

איך התחיל הדיאלוג עם שמי?
"הצגתי לראשונה בגלריה לפני שנתיים והשתאיתי מהמקום. במפגש איתו יש המון פערים. הוא פסל שנאבק בחומר, הוא בא לברזל ומתעמת איתו. אני פסלת של הרכבות, לא מעניין אותי לדעת לרתך ולנגר. הפיסול שלו כבד וחסר ספק, יש בו משהו נצחי ועמיד. הפיסול שלי פריך. יש לנו שפה משותפת אבל חוץ מזה אנחנו שני הפכים גמורים. רציתי לייצר סביבות חדשות שירחיבו את הפסלים שלו ויאפשרו עמדה פחות פטרונית. רציתי לקרב את המבט של הצופה, שלא יסתכל על זה כעל משהו גדול מהחיים".

דיאלוג בין דורי באמנות הישראלית הוא משהו כמעט מוקצה. יותר "נכון" להיות מושפע ממייק קלי מאשר מתומרקין, למשל. אפילו את בוחרת לקיים את הדיאלוג בנימה של גיחוך.
"זה דיאלוג דואלי. הוא בא ממקום של הערצה אך לא הייתי אומרת גיחוך אלא מיקום שלו מחדש. אני מסתכלת על העבודות של שמי מתוך הבנה שאני לא אוכל להיות כמוהו אף פעם, הפסלים שלי לא יוכלו להישאר לנצח. זו הבנה אישית שקשורה לעצמי ולזמן שלי בתור אמנית, משהו שמעסיק אותי הרבה לאחרונה. אני מביאה את שמי למקום נגיש יותר, מוציאה אותו מדפי ההיסטוריה כאמן של שנות ה־60. במובן הזה התערוכה מאוד מרגשת אותי. המפגש איתו מאפשר לי ללמוד ממנו וגם למקם את העשייה שלי על ציר הזמן, כחלק משושלת אמנים שעסקו במופשט. גיליתי קרוב משפחה באמנות, סוג של סבא".

← הילה טוני נבוק, "הרחבות", אטליה שמי, קיבוץ כברי, אוצרת: סמדר שינדלר, עד 10.11

בואו לעקוב ולדבר איתנו גם בפייסבוק, בטוויטר ובאינסטגרם. עדכונים יומיים על הכתבות הנבחרות בטיים אאוט ניתן לקבל בניוזלטר היומי שלנו

תגובות

now Silence is Golden SRV:SRV2 on: c422d06bb