המוזיאון הנודד בא לפריפריה עם כוונות טובות, אבל לא כולם מתלהבים

על אף שהיה אמור לפרוץ את המחיצות שבין קהל לאמנים ובין פריפריה למרכז, הנחיתה של המוזיאון הנודד זומו בערד לא חפה מבעיות. ובכל זאת, יש סיבות לאופטימיות

זויה צ'רקסקי, עבודות בזומו ערד
זויה צ'רקסקי, עבודות בזומו ערד
28 בנובמבר 2018

מחאות הרחוב הספונטניות שאורגנו בשבועות האחרונים נגד חוק הנאמנות נראו מאוד יפה בפייסבוק, אבל במציאות היו די מביכות. רובן התנהלו בטונים מנומסים מדי ועם עשרות בודדות של משתתפים, שבקושי גירדו את עניין הציבור. אמנם חוק הנאמנות ירד כרגע מהפרק, אבל אי אפשר להגיד שזה בזכות המחאות האלו. עצוב להודות, אבל זה המצב – האמנים בישראל לא מצליחים לעשות שינוי או להציב אלטרנטיבה של ממש, למרות הכוונות הטובות.

פרויקט זומו אמנם נהגה הרבה לפני סאגת חוק הנאמנות, אבל הוא הגיע מתוך אותה מצוקה של אנשי אמנות שהשינוי בוער בהם, והם פשוט לא מצליחים לגרום לו לקרות. הפרויקט יצא לדרך בסוף השנה שעברה בירוחם, ולפני שבועיים נחת בתחנה השנייה שלו, ערד, עיר מורכבת שידעה בשנים האחרונות כמה טלטלות שהותירו בה פצעים וטראומות.

עוד כתבות מעניינות:
אין סיבה לחגוג את מפלת חוק נאמנות בתרבות
10 היצירות והתנועות הכי מהפכניות בהיסטוריה
איך הפך עולם האמנות לבועה מטורללת לעשירים?

על הנייר, הרעיון של מוזיאון אמנות שנודד בין ערי הפריפריה ומתאים את עצמו אליהן, הוא הברקה. בתקופה שבה אמנות בפריפריה הפכה לדבר הכי חם ונכון אבל נעשית לרוב עם כמעט אפס תקציב, ובעידן שבו מוזיאונים לאמנות משוועים לקהלים חדשים אבל אינם פתוחים כלכלית ומחשבתית ליוזמות חדשות, לזומו יש הרבה פוטנציאל.

עבודה של מחמוד קייס
עבודה של מחמוד קייס

בפועל הוא עורר לא מעט ביקורת וחשדנות משני הצדדים. בעולם האמנות טוענים שמדובר בחגיגה של יהירות, מעין קרקס נודד שבא ללמד את המקומיים מה זאת אמנות. האם אירועים פסטיבליים של זבנג וגמרנו לחודש וחצי בחסותם של מיטב פטרוני ישראל יכולים בכלל להחליף את מקומה של עבודת שטח פדגוגית מעמיקה ויומיומית? בצד השני נמצאים תושבי ערד – לא כולם קיבלו את המיזם בזרועות פתוחות, חלקם התנגדו לו בטענה שהוא מביא רק את האמנות התל אביבית ומתעלם מהאמנים המקומיים שזקוקים לחשיפה.

צוות זומו, ובראשו מילנה גיצין אדירם, מלא כוונות טובות, מוטיבציה ותשוקה לפרויקט וכבר שנה עסוק בלעשות לו הסברה נמרצת. אנשיו מתעקשים שהם ממש לא האדם הלבן שבא לכבוש את התרבות הילידית וללמד אותה אמנות אמיתית מהי. הפרויקט, מספרת גיצין אדירם, מתחיל חצי שנה לפני פתיחת התערוכה והוא כולל עבודה אינטנסיבית עם התושבים כדי להכיר את המקום ולהתאים אליו את הפרויקט. היא לא מתכחשת להיבט הפסטיבלי של הפרויקט וטוענת שזה חלק בלתי נפרד מהחוויה הכוללת שהם ניסו לייצר.

הבעיה היא שזומו רוצה להיות גם וגם וגם – גם להיות תערוכה קומוניקטיבית שמדברת לכולם, גם תערוכה שהתל אביבים הציניים שראו כבר הכול יאהבו לראות, גם לדבר פוליטיקה, גם להציג אמנים ועבודות איקוניות (יגאל תומרקין, יאיר גרבוז), גם לתת במה לאמנים מקומיים וגם להשאיר חותם על העיר על ידי עבודה קהילתית. התוצאה היא פרויקט שמדבר בהמון קולות לא תמיד ברורים, ולפעמים הוא אף נדחק לעמדה מתגוננת ומתנצלת. כך קורה בקטע היוטיוב של השחקן יוגב יפת שמוצג בחדר הווידיאו בתערוכה והוא סוג של ירייה עצמית ברגל – הסרטון עושה צחוק מהאמנות העכשווית חסרת הפשר לכאורה עם הדיבור המטרחן של "גם הילד שלי יכול לצייר כזה".

"מגבות ערד", אולה קונדינה
"מגבות ערד", אולה קונדינה

מגבות וחבלים

זומו בחר להתמקם באחד המקומות הטראומטיים של הערדניקים – מפעל מגבות ערד המיתולוגי שנסגר לפני ארבע שנים, העביר את פעילותו לירדן והותיר מאות תושבים מובטלים בעיר. התערוכה יושבת על הפצע הפתוח הזה ומנסה לגרד ממנו אמוציות, שלמבקר מבחוץ קשה להתחבר אליהן. התערוכה נחלקת לשניים – החלק המרכזי מוצג בחלל של 800 מ"ר של מה שהיה פעם מפעל שוקק והיום משמש חלל אחסון, והחלק השני, שמוצג במרכז לאמנות עכשווית במתנ"ס במרכז העיר, הוא מעין שלוחה יצרנית, שם פועלים כמה אמנים בתוכנית שהות ומייצרים עבודות בשיתוף הקהילה.

התערוכה המרכזית במפעל המגבות עוצבה באווירה של עיר רפאים נטושה – מחוץ למבנה מוצבות שלוש מכולות אדומות, סימן ההיכר של הפרויקט, ובכל אחת מהן עבודה שמסמנת תימה מרכזית בתערוכה – "אסיף" של שרון גלזברג, שהקליטה שירי ערש בקולם של התושבים והציבה אותם בתוך סוג של חדר ילדים מחניק וקלסטרופובי, מסמנת את הפן הקהילתי של הפרויקט. עבודת הווידיאו "67 קידות" של נירה פרג מייצגת את תצוגת הקלאסיקה הישראלית, והוידיאו "Cosmic Generator" של מיקה רוטנברג מתייחס להיסטוריה ולמנגנונים היצרניים של המקום. רפסודת הספרים השוקעים של אביטל גבע שמוצבת בכניסה למבנה המפעל, עבודה מונומנטלית ואפוקליפטית שהוצגה כמה פעמים בשנים האחרונות, נותנת את הטון הפוליטי אקטואלי של התערוכה.

"סכר על נהר עמוק", אביטל גבע (צילום: דורון אורגיל)
"סכר על נהר עמוק", אביטל גבע (צילום: דורון אורגיל)

פנים חלל התצוגה בנוי מהרבה הפרעות והסחות דעת, כאילו נמצא בקונפליקט עם עצמו. במקום קירות הוצבו גדרות הפרדה מברזל שנותנים תחושה מחניקה ומלחיצה. העבודות מוצגות בכאוס צפוף למדי, הן מדלגות בין כמה נרטיבים מקבילים, וקשה לעקוב אחרי רעיון מלכד כלשהו.

למרות הבעייתיות שלו, זומו הוא פרויקט חשוב שעובר חבלי לידה טבעיים. צוות המוזיאון מאמין שהוא ישאיר חותם גם אחרי שיסגור את הבסטה ויעבור לתחנה הבאה. לראייה, הם מספרים, בתחנה הקודמת בירוחם נפתח לא מזמן פורום אמנים וגלריית אמנות. אם ללכת צעד קדימה לשיטתם, בעתיד אוטופי שבו החזון של זומו יושלם וכל בית ישראל יהיה ספוג באהבת אמנות, לא יהיה צורך במוזיאון בכלל. וזה כבר מעלה שאלות אחרות.

← מוזיאון זומו, ערד, עד 28.12

רוצים להתעדכן ראשונים בכל מה שחם בתל אביב? הורידו את האפליקציה שלנו!
להורדה לאייפון | להורדה לאנדרואיד