טיים אאוט timeout

הסרט שמנפץ את האגדה על ההומלס שהפך בן לילה לכוכב

| מאת: מיטל רז

סרט עלילתי חדש על ז'אן מישל בסקיאט מחליף את סיפור הסינדרלה שלו בתמונה מורכבת יותר של צעיר כריזמטי ושאפתן ממעמד הביניים, שהיה במקום הנכון בזמן הנכון

ז'אן מישל בסקיאט בסטודיו שלו בניו יורק, 1982 (צילום: מריון בוש)

בסצנה הראשונה של "בסקיאט", הסרט העלילתי של ג'וליאן שנאבל מ־1996, נראית הדמות של ז'אן מישל בסקיאט מגיחה כמו ונוס מקופסת קרטון שמשמשת לו בית בפארק. אף ששנאבל העיד שהסרט חצי בדיוני, האגדה על ההומלס שהפך לכוכב עולה בשמי האמנות ממשיכה להזין את דפי ההיסטוריה ולהלהיב את אספני האמנות, שעד היום הולכים שבי אחרי סיפור הסינדרלה שלו. לפני שנתיים עשה בסקיאט היסטוריה כשציור שלו מ־1982 – גולגולת שחורה חורקת שיניים ופעורת עיניים – נמכרה ב־110 מיליון דולר, ונכנס לפנתיאון האמנים היקרים ביותר בעולם לצד פיקאסו וואן גוך.

הסרט התיעודי "בסקיאט: מזעם לעושר" ("Basquiat: Rage to Riches"), שיוקרן בפסטיבל אפוס לסרטי תרבות ואמנות בשבוע הבא (27.3־30.3), מנסה לנפץ את המיתוס על ילד הרחוב חסר הפרוטה שהתנכר למשפחתו, ברח מהבית והפך כמעט בן לילה ליקיר סצנת האמנות ולעשיר כקורח. שתי אחיותיו הצעירות של בסקיאט, שמתראיינות לראשונה אחרי יותר מ־30 שנות שתיקה, מספרות סיפור אחר על משפחה חמה מהמעמד הבינוני, שהחדירה בילדיה אהבה לאמנות ולמוזיקה. הן מתעקשות לספר כי אחיהן לא ברח מהבית אלא עבר לעיר הגדולה כדי לממש את חלומו להיות אמן מצליח.

ז'אן מישל בסקיאט (צילום: יוטקה סקאנו)

עוד כתבות מעניינות:
איך הפך הצייר האגדי בוב רוס לאייקון של מילניאלז?
קרולי שנימן, האמא הרוחנית של ליידי גאגא, מתה בגיל 79
ז'קלין כהנוב לא הייתה מאשרת את התערוכה שהוקדשה לה

הבמאי דיוויד שולמן משרטט בסרט את בסקיאט, שמת ממנת יתר של הרואין בשנת 1988 ונכנס למועדון ה־27 הידוע לשמצה, כמי שפשוט היה במקום הנכון בזמן הנכון, פלוס כמה מנות גדושות של כריזמה ושאפתנות. בסקיאט התרסק אל סצנת האמנות הניו יורקית בתחילת שנות ה־80 בנקודת מפנה היסטורית, שבה היא הפכה מגן עדן לאמנים וליוצרים אבודים למפלצת טורפת של כסף גדול. האמנות האמריקאית הצעירה הפכה לראשונה לסחורה לוהטת בחסות עשירי העיר שצבאו על דלתות הגלריות החדשות בסוהו ובאיסט וילג'. מי שהניע בפועל את התעשייה המפלצתית הזו היו הגלריסטים וסוחרי האמנות, שלא היו רחוקים באג'נדה שלהם מהברוקרים של וול סטריט. הבולטים בהם, שגם ליוו מקרוב את בסקיאט – מרי בון, ג'פרי דייטש, אנינה נוזיי ולארי גגוזיאן, מככבים ב"מזעם לעושר" ונותנים את האינפוט שלהם על ההצלחה המטאורית שלו.

בסקיאט התחיל את דרכו בשנות העשרה שלו בתור אמן הרחוב SAMO (ראשי תיבות של Same Old Shit) עם כתובות גרפיטי פילוסופיות ברחבי מנהטן שהפכו לאיקוניות. אנינה נוזיי האיטלקייה חדת החושים גילתה את בסקיאט וסיפקה לו סטודיו בקומת המרתף של הגלריה שלה, ועד מהרה התפשטה השמועה על האמן החדש בשכונה. בסקיאט סחף את עולם האמנות בסערה עם עבודות הקולאז' האקספרסיביות והצבעוניות שלו, שמזכירות את השרבוטים המהירים של הגרפיטי. כולם הוקסמו מהציור הגולמי והפרימיטיביסטי שלו, סגנון שלא נראה כמו שום דבר שהיה לפני כן. בסקיאט האוטודידקט היה משב רוח רענן בתקופה שבה הציור נחשב למדיום נחות לעומת האמנות המושגית והמינימליסטית ששלטה בשנות ה־70. ב־1985 התפרסמה כתבת פרופיל בניו יורק טיימס על בסקיאט שכותרתה "אמנות חדשה, כסף חדש", ושסיכמה את הבהלה לזהב שנקראת בסקיאט. העבודות שלו הפכו לתפוח אדמה כה לוהט, דיווחה הכתבה, שהן נחטפו עוד לפני שיבש עליהן הצבע, לפעמים אפילו עוד לפני שהוא סיים לצייר אותן.

לסיפור ההצלחה של בסקיאט יש רובד נוסף, והוא העובדה שהוא היה האמן האפרו־אמריקאי הראשון שזכה להצלחה עולמית. הסרט מקדיש דקות ארוכות למעמד של בסקיאט כאמן שחור בתוך עולם האמנות הפריבילגי הלבן. הסרט נפתח בריאיון מוקדם משנות ה־80 שבו נשאל בסקיאט אם יש בו זעם. במקום לפצוח במניפסט של פנתר שחור וזועם, כפי שמצופה ממנו, בסקיאט שותק למצלמה ומחייך בנימוס. רבים בקהילה האפרו־אמריקאית ראו בשתיקה הזו התנכרות לתרבות השחורה. לא רק שהוא סירב להיות טקסט פוליטי, כך טענו, הוא גם הקיף עצמו בבנות זוג, בחברים ובקולגות לבנים. בסקיאט אמנם לא הרבה לדבר על הנושא אבל היצירה שלו התפוצצה מזעם ומביקורת חברתית. ב־1983 נהרג אמן הגרפיטי השחור מייקל סטיוארט מידי שוטרים. המקרה הביא את בסקיאט לפרץ אדיר של יצירה ביקורתית ונוקבת, מלאה בשלדים, גולגולות ואלימות.

גם היחסים של בסקיאט עם אנדי וורהול מקבלים מקום נכבד בסרט. בסקיאט, כמו וורהול, לא היה צנוע במיוחד וגם הוא היה אובססיבי לפרסום. אבל בניגוד לוורהול הוא לא הצליח להתמודד עם ההתמסחרות האמנותית שלו – עד כדי כך שעל חלק מהעבודות שלו הוא שרבט בגדול "לא למכירה". השניים הכירו כשבסקיאט התפרץ למסעדה שבה וורהול ישב ומכר לו כמה עבודות קטנות ב־50 דולר. שלוש שנים מאוחר יותר, כשבסקיאט היה בשיאו, השניים פתחו תערוכה משותפת עם עבודות שציירו יחד. המבקרים קטלו את שיתוף הפעולה וטענו שוורהול הוא ערפד שניזון מדמם של אמנים צעירים, ואת בסקיאט כינו בבוז "השלל של וורהול".

המוות הטרגי של בסקיאט רק העצים את האגדה ואת המכירות שלו, שממשיכות לשבור את השיאים של עצמן. אולם דווקא הממסד האמנותי הפנה לו עורף במשך שנים רבות. רק לאחרונה הוא שוב חוזר לאופנה, עם כמה תערוכות רטרוספקטיביות ושלושה סרטים תיעודיים, כולל "מזעם לעושר", שמדלג בקלילות על כל נקודות הציון החשובות בחייו, ומומלץ למי שעדיין לא מכיר את האמן או למי שרוצה לרענן את זיכרונו.

← "בסקיאט: מזעם לעושר", פסטיבל אפוס, מוזיאון תל אביב לאמנות, שד' שאול המלך 27 תל אביב, רביעי־שבת (27.3־30.3). הקרנה של הסרט ומפגש עם הבמאי בשבת (30.3) 20:00

בואו לעקוב ולדבר איתנו גם בפייסבוק, בטוויטר ובאינסטגרם. עדכונים יומיים על הכתבות הנבחרות בטיים אאוט ניתן לקבל בניוזלטר היומי שלנו

תגובות

now Silence is Golden SRV:SRV2 on: f2fadbfc0df0