טיים אאוט timeout

חיים בבועה

| מאת: נופר וחש

תערוכה חדשה על סצנת הקומיקס בין מלחמת יום כיפור לרצח רבין מציגה קשר חתרני ומסקרן בין הציור למילה

"זבנג" של אורי פינק

גיבורי על בטייטס, שוברי קופות הוליוודים או ז'אנר ילדותי ומצועצע – זה מה שעולה למרבית האנשים לראש כשהם חושבים על קומיקס. אבל התעמקות קלה בעולם הרחב הזה מגלה שיש בו הרבה יותר ממה שנהוג לחשוב – זהו מדיום פרוע, מסקרן, חדשני ופעמים רבות גם אמיץ מאוד. בימים אלה מוצגת במוזיאון הישראלי לקריקטורה ולקומיקס בחולון תערוכת "פצעי בגרות" המתעדת את השינוי שעבר על הקומיקס הישראלי בשנים 1975־1995. החומרים המוצגים בתערוכה מספרים סיפור אודות חתרנות, אקטואליות וקשר הדוק לעיתונות. "התערוכה מנסה למצב את הקומיקס באותה שורה עם כלי ביטוי אחרים", מסבירה מיה דבש, אוצרת התערוכה. "באותן שנים העיתונות הכתובה נהנתה מפריחה. הקומיקס היה מאוד מחובר אז לעיתונות ולמעשה שימש נייר לקמוס ששיקף את מצב החברה". טווח הזמנים שנבחר לתערוכה מתקיים בין שני אירועים גדולים בהיסטוריה – מלחמת יום כיפור ורצח רבין – שבאו לידי ביטוי בקומיקס.

אחד השינויים המהותיים שעברו על הקומיקס בארץ בתקופה ההיא הוא המעבר ממגויסות לאינדיבידואליזם – תהליך דומה לזה שעברה העיתונות. את שותפות הגורל שהייתה מקובלת עד אותה תקופה החליפה רוח חדשה ורעננה שניסתה לעשות עיתונות אחרת. לפיכך היא הייתה כלי ביטוי מרכזי לתכנים חדשים ואחרים, בהם גם הקומיקס. "תרבות הסלבס לא הייתה משמעותית אז כמו שהיא היום ושערי מגזינים יכלו להציג גם קומיקס", ממשיכה דבש. "העיתונות חיזקה את הז'אנר, אך כשדעכה – דעך גם הקומיקס".

איך בחרת את היצירות המוצגות בתערוכה?

"ישבנו וניסינו להבין מי היו הבולטים בתחום, ואותם שמות חזרו על עצמם. התרכזנו בשני קווים מנחים: הקו של דודו גבע שהוא חתרני־פוליטי, והקו של אורי פינק שהוא נהנתני, מרוכז ב'אני' ואפילו קצת מסחרי. גילינו שהייתה אז נועזות גדולה מאוד באמירות שיצאו מהקומיקס, כזאת שלא הייתה קיימת לפני כן. היו גם הרבה יצירות שהקדימו את זמנן כמו הפנזין האנרכיסטי 'פריקי' שאנשיו הואשמו בבגידה ונכלאו. באותה תקופה ייחסו חשיבות גדולה לבמות האלה, מתוך מחשבה שאפשר להעביר דרכן מסרים קשים. 'פריקי' דיבר על דברים שרק מאוחר יותר התעסקו בהם בתקשורת הממוסדת, כמו סרבנות גיוס, ובכך הוא גם הציג את היכולת של יוצרים לחזות ולשקף ניואנסים שמרבית האנשים עוד לא הבחינו בהם".

לא רק על הנייר. אנימציה של דודו גבע:

מה השתנה בחברה הישראלית שהתחילה לצרוך קומיקס באותן שנים?

"לצד שבירת מיתוסים מכוננים והאכזבה מהשלטון, החברה אז הפכה יותר 'נורמלית' – עד כמה שאפשר בארץ, יותר צורכת ומחוברת לעולם. אנשים רצו לשמוח, לצאת למועדונים ולא רק להיות עסוקים בהישרדות. לפני זה גם לא ממש הייתה קבלה של הומוסקסואלים ופלסטינים בחברה, הכל היה שחור־לבן. כשהגבולות האלה נפרצו, גם לקומיקס הייתה אפשרות להיכנס לעולם הזה ולתאר אותו".

מה מצב הקומיקס בארץ היום לעומת אותן שנים?

"גם היום יש הרבה קומיקסאים פעילים בארץ. זה משהו שקיים בתרבות הפופולרית. לראיה יש מוזיאון קריקטורה וקומיקס וזה תחום שנלמד בבצלאל, אבל בעולם המחקר זה עדיין לא תחום 'נחשב'. הפרינט היום בבעיה קשה וזה משליך גם על הקומיקס. דרכי הביטוי בעיתונות השתנו, ויש יותר מקום לפרסומות וללייף סטייל על חשבון הביקורת שהקומיקס נהג להביע. לא לוקחים את הקומיקס ברצינות ולא מגנים עליו מספיק. אותי באופן אישי מטריד שקומיקס נחשב לז'אנר לילדים, כשהתכנים עצמם ממש לא מיועדים לילדים, או לפחות לא רק להם. אני מקווה שהתערוכה תעזור לשנות את התפיסה הזאת".

התערוכה "פצעי בגרות" – קומיקס עברי בשנים 1975־1995 – תציג במוזיאון הישראלי לקריקטורה ולקומיקס עד 1.3.14

בואו לעקוב ולדבר איתנו גם בפייסבוק, בטוויטר ובאינסטגרם. עדכונים יומיים על הכתבות הנבחרות בטיים אאוט ניתן לקבל בניוזלטר היומי שלנו

תגובות

now Silence is Golden SRV:SRV2 on: c422d06bb