טיים אאוט timeout

וילה בג'ונגל: האמנית אלישבע לוי רוצה לחיות אחרת

| מאת: ארנון בן דרור

האמנית אלישבע לוי חולמת על קומוניזם, שואפת לשנות את השגרה שלנו וחושבת שכולנו חיים בסרט. ראיון אופטימי

  • https://static2.timeout.co.il/media/2014/07/sizes/DSC7571_H_wo_680_382.jpg
  • https://static2.timeout.co.il/media/2014/07/sizes/DSC7671_H_wo_680_382.jpg
  • https://static2.timeout.co.il/media/2014/07/sizes/DSC7561_H_wo_680_382.jpg
אלישבע לוי. צילום: יולי גורודינסקי

מי שיגיע בשבועות הקרובים לקריית המלאכה בדרום תל אביב ויעלה לגלריית רו ארט יגלה לפניו, בלב המתחם המחוספס הזה, מעין בית אמריקאי משובש. תערוכת היחיד של האמנית אלישבע לוי, שנקראת בפשטות "וילה", היא כל כולה מיצב אחד גדול שממוקם במרכז החלל ומהווה למעשה הצעה למגורים – מודל בגודל טבעי של החזון הנאיבי במכוון של לוי לצורת חיים אחרת.

הווילה משובצת בכל מיני חפצים, כמו נעלי נייקי תכולות, מכונת כביסה ורודה, כורסה פרחונית וכיוצא באלה, לצד עצים מוריקים – כולם עשויים נייר פשוט אך נראים כמעט כמו הדבר האמיתי. מתחת למבנה נמצאת בריכה, שמימיה מסומנים אור כחול שמוקרן עליה מלמעלה. הדימויים המוכרים והצבעוניות המתקתקה זורקים אותנו היישר לתוך האמריקנה הפרברית. גם החפצים וגם העצים הם זכר לעבודות קודמות של לוי, ואפשר לראות במיצב הנוכחי פיתוח של אותם רעיונות לאמירה שלמה יותר, מעבר מן הספורדי למונומנטלי.

"עד היום, החפצים שיצרתי תמיד היו מונחים בגלריה או מסודרים כמו בתערוכה, ורציתי כבר לראות את זה תופח לממדים מוחלטים יותר של איך אפשר לסדר את כל החיים", מסבירה לוי. "זה ניסיון לדמיין איך עוד אפשר לחיות. זה גם קשור לשלב שבו אני נמצאת בחיים שלי. בשנות ה־20 אתה מחפש לבסס את עצמך. בגיל 30, כשאתה מתחתן וחושב על בית וילדים, אתה כבר יכול להרשות לעצמך לשאול האם יש בעיה ביחידת הבסיס, נאמר בדירה. עולות שאלות על שגרת החיים, על היומיומי, על המשפחתי, על מונוגמיה. הדבר שכולם שואפים אליו, וגם אני שאפתי אליו, הוא ספציפי מאוד, ולאו דווקא טבעי. זה לא חייב להיות ככה".

אלישבע לוי. צילום: יולי גורודינסקי

"אנחנו חיים בקולנוע בכל כך הרבה מישורים". צילום: יולי גורודינסקי

לוי הגיעה ממשפחה שעלתה לארץ מארצות הברית. היא בוגרת תואר ראשון באמנות מבצלאל, תואר שני באמנות מאוניברסיטת ייל ותואר הנדסאית אדריכלות משנקר. היא נשואה לאוצר ומנהל מערך המוזיאונים של בת ים (MOBY), יהושע סיימון, ולשניים ילדה. בשנים האחרונות היא מלמדת בתוכנית לארכיטקטורה בבצלאל.

"כשחזרתי לארץ אחרי הלימודים בייל, התחלתי ללמד במחלקה לאמנות של בצלאל. בשלב מסוים הבנתי שלא מספיק לי רק לדבר על אמנות, שאני צריכה עוד משהו. התברר לי שטוב לי לעשות אמנות ולדבר על אדריכלות. כי באיזושהי רמה השיח האמנותי מיצה את עצמו בשבילי".

הבחירה להציג הצעת מגורים קשורה בוודאי גם לזה.

"המיצב הזה באמת קשור יותר למה שאני מנסה ללמד בארכיטקטורה. מה שמעניין אותי לבחון עם הסטודנטים זה איך אפשר לפתוח את הווילות או את הדירות. גם כשאנחנו חיים בתוך העיר, בתוך דירה, זה כמו וילה. כל אחד מקבל יחידה משלו וכולם מנסים להתנהג כאילו אין עוד אנשים מתחת, מעל או מהצדדים, בעוד שבפועל היה אפשר לחשוב על דרך הרבה יותר פרומה לחיות עם אנשים. כמו שבארצות הברית אתה לא מכבס את הבגדים שלך בבית, אלא יש מכונת כביסה משותפת במרתף. מבחינה רגשית, האופן הזה שבו אנחנו חיים היום הוא די אסוני. אנחנו, ובטח אני, מרגישה בדידות מיותרת שקשורה מאוד לאדריכלות ולצורה שבה הבניינים מסודרים".

לכן גם יצרת וילה שאין בה הפרדה של ממש בין החוץ לפנים?

"כן, אבל אני מרגישה שזו עבודה ראשונית מאוד מבחינת הרעיון הזה, ואני בטוחה שבעתיד יהיה לי עוד הרבה מה לשפר. זו עדיין לא הצעה של ממש, זה קצת כמו פיילוט".

היית רוצה להמשיך לעסוק ביחידות מגורים, בדומה לאמנים כמו אבשלום או אנדראה זיטל?

"כן, אני רוצה להתחיל מעין מפעל שכל תקופה מעמיד איזו הצעה, איזה מודל לחיים. אבל בעוד שאבשלום, שאני מתה על העבודות שלו, מחפש איך להסתגר פנימה כמו אסטרונאוט, אצלי זה בדיוק ההפך. אצלו יש איזו מין שנאת עולם שמניעה את העבודה שלו – פחד מצבע, פחד מאנשים, פחד מלכלוך, פחד ממחלות. אצלי יש רצון להיפתח".

אלישבע לוי. צילום: יולי גורודינסקי

"רצון להיפתח". צילום: יולי גורודינסקי

אמריקן אקספרס

עולם הדימויים של לוי הוא אמריקאי מאוד, הוליוודי, על גבול הקיטש. ובעוד לוי מדברת על יצירת שינוי בסביבה הקרובה שלה, הדימויים מתכתבים יותר עם החלום האמריקאי, לא בהכרח הישראלי. "כשנסעתי ללמוד בארצות הברית, מיד כשנחתתי, הרגשתי שהגעתי למציאות האמיתית. בגלל שכולנו גדלנו על הקולנוע ההוליוודי, כל שאר המציאויות נראות לנו כמו בקסטייג' מכוער, וארצות הברית זה העולם כמו שאנחנו באמת רגילים לראות אותו. אתה מגיע ללוס אנג'לס, ואתה אומר לעצמך, 'ככה צריך להיראות כביש!'. ואני חושבת שזאת לא רק אני, הרבה אנשים מרגישים שם בבית בגלל שאנחנו חיים בקולנוע בכל כך הרבה מישורים".

למה בחרת להשתמש בנייר, גם כאן וגם בעבודות קודמות שלך?

"תמיד יש לי תחושה שמה שמבדיל את החיים, את הציביליזציה, מהכאוס ומהמוות, הוא דק מאוד. והנייר בא מהמקום הזה של הדק, של הארעי, של השברירי. גם אם הפנטזיה מושגת, עדיין יש תחושה שזה שברירי, שהיום זה ככה ומחר אולי לא, אנחנו קרובים לעוני ולמחסור כחוט השערה".

זו תחושה שקשורה לחיים בישראל או למצוקה קיומית אוניברסלית?

"נראה לי שזו חרדה חוצת גבולות. זה נוכח מאוד בשימוש בנייר. אנחנו אמנם מנסים שדברים ייראו יפה, אבל הם עדיין מגלמים בתוכם חרדה, וזה קשור לנוירוזה של הבר חלוף אצל כל בני האדם. יש בנייר שבו השתמשתי משהו נוסף – זה הנייר הכי פשוט והכי זול, שאין ממנו שום ציפיות, ואני מנסה להוציא ממנו כמה שיותר 'מופע'. גם אם זה לרגע קצר, הוא הופך להיות משהו בעולם, והדבר הזה שאתה הופך מאפס למשהו, יקר לי מאוד. זה כמו בן אדם, כמוני – יש לך פתאום רגע אחד שבו אתה מכובד ומצליח ומסודר, אבל בעצם אתה סופר־פושטי או כלומי כזה".

הרגע הנוצץ הזה והתקווה לשנות את המציאות הם רעיונות אופטימיים מאוד. אולי השבריריות שבעבודה היא גם השבריריות שבמחשבה האופטימית.

"אני אופטימית מאוד. יש לי תקווה אמיתית שמשום שהדור שלי יחיה הרבה יותר שנים מבעבר, יהיה לנו יותר זמן לנסות להמציא אופק אחר. אני מקווה שעוד נשתנה. וכן, בתקווה הזאת יש באמת משהו מאוד שברירי".

אלישבע לוי. צילום: יולי גורודינסקי

חזון לצורת חיים אחרת. צילום: יולי גורודינסקי

לוי מסבירה שלתפיסת העולם האופטימית שלה שותף גם בעלה, יהושע סיימון, ושיחד הם מנסים לנסח ולפתח אותה. "אנחנו משפיעים אחד על השני. יש לנו השקפת חיים דומה שאנחנו מפתחים יחד. הפרקסיס שלנו הוא קפיטליסטי אבל האופק שלנו הוא קומוניסטי. זאת אומרת, אנחנו חיים במציאות קפיטליסטית וגם אנחנו עושים כל מה שאנחנו יכולים כדי לצבור, אבל שנינו מקווים למשהו אחר. יש אנשים שמלגלגים על זה, אבל הרעיון הזה של האופק חשוב בעיניי".

כשזוג עובד באותו מקצוע לפעמים זה קשה, אין הפוגה.

"אצלנו זה הפוך. אנחנו רוצים להיות בזה כל הזמן. אנחנו מאוד בונים אחד על השנייה, זאת מעין שותפות גורל שכזאת".

 "וילה" תוצג בגלריה רו ארט עד 9.8. אוצרת: נוגה דוידסון

בואו לעקוב ולדבר איתנו גם בפייסבוק, בטוויטר ובאינסטגרם. עדכונים יומיים על הכתבות הנבחרות בטיים אאוט ניתן לקבל בניוזלטר היומי שלנו

תגובות

now Silence is Golden SRV:SRV1 on: f2fadbfc0df0