טיים אאוט timeout

אמנות המחאה: 10 היצירות והתנועות הכי מהפכניות בהיסטוריה

| מאת: מיטל רז

מה שהתחיל עם קברט וולטר במלחמת העולם הראשונה הפך לתנועה אקטיביסטית רחבה והוליד יצירות אמנות שחזקות יותר מכל מה ששלטונות העולם יכולים לעשות

פטר פבלנסקי ממסמר את אשכיו בכיכר האדומה במוסקבה, 2013 (צילום: רויטרס)

האקציוניסטים הווינאים
אמנות ומהפכה, 1968

אחת הקבוצות החתרניות של אמנות המאה ה־20 שסימנו את לידתה של אמנות הפרפורמנס בשנות ה־60. חמשת חברי הקבוצה פעלו רוב הזמן במחתרת בגלל האופי הקיצוני של העבודות שלהם, שיצאו נגד אוסטריה השמרנית ומוכת טראומת הנאציזם. "אמנות ומהפכה" הייתה אחת הפעולות הציבוריות המעטות של הקבוצה שכללה בין היתר עירום, השתנה פומבית ופגיעה עצמית. בעקבות האירוע נעצרו חברי הקבוצה, אבל זה לא עצר בעדם להמשיך לפעול ולבצע אקטים קיצוניים עוד יותר.

עבודה של האקציוניסטים הווינאים מ-2015 (צילום: AFP)

אמני הדאדא
קברט וולטר, 1916

מלחמת העולם הראשונה הסתיימה בתוצאות הרסניות והביאה לנדידת אמנים רבים לשווייץ. בפברואר 1916 התקבצו כמה מהם במועדון קברט וולטר בציריך ושינו את ההיסטוריה. האמנים עלו על הבמה וערכו מופעים מופרעים למדי – שרו שירי מחאה ביזאריים, לבשו תלבושות מוזרות, ניגנו בדיסהרמוניה וקראו לאנרכיה מוחלטת. המחאה שלהם נגד האבסורדיות של המלחמה ונגד הבורגנות השבעה שהורגלה לאמנות מעודנת ומתיפייפת התפשטה כאש בשדה קוצים ברחבי אירופה ועשתה מהפכה בדרך שבה אמנות נעשית. קברט וולטר נחשב היום למקור כל תנועות האמנות של המאה ה־20 וגם של האמנות האקטיביסטית.

עוד כתבות מעניינות:
שישה ספרים שהוציאו את השלטונות מדעתם
10 שירי מחאה ענקיים שעדיין עושים צמרמורת
10 הרגעים הסאטיריים הכי חריפים בטלוויזיה

פרנסיסקו דה גויה
זוועות המלחמה, 1807־1812

גם אחרי 200 שנים אי אפשר להישאר אדישים לדימויים המצמררים שצייר גויה כעדות למלחמת חצי האי בספרד. סדרה של 83 תחריטים שמביטה לזוועות המלחמה בלבן של העיניים עם דימויים בוטים של עינויים, מוות, אכזריות וסבל. בניגוד לבני תקופתו, שציורי המלחמה שלהם היו נעימים ופואטיים, גויה, שתפקד כמו צלם עיתונות שמדווח מהשטח, לא חסך בתיאורי זוועה במטרה לחשוף את פשעי המלחמה ולהוציא אצבע משולשת לממסד הדתי והפוליטי.

פרנסיסקו דה גויה, "זוועות המלחמה", (צילום: Getty Images)

גרילה גירלז
האם נשים צריכות להיות עירומות כדי להיכנס למוזיאון המטרופוליטן? 1989

הגל השני והגל השלישי של הפמיניזם בין שנות ה־60 לשנות ה־90 הולידו את האמנות הכי פוליטית ובועטת במאה ה־20. אחת הבולטות שבהן הייתה של הגרילה גירלז, קולקטיב של אמניות אנונימיות חמושות במסכות גורילה, שביקשו לחשוף את המיזוגיניה ואי השוויון המגדרי בעולם האמנות, והן עשו זאת בדרכים יצירתיות והומוריסטיות. ב־1989 שכרו בנות הגרילה שטח פרסום על אוטובוסים בניו יורק והפכו דימוי של נערה עירומה מציור של אנגר בתוספת הכיתוב "האם נשים צריכות להיות עירומות כדי להיכנס למוזיאון המטרופוליטן?" לאחד האיקונים באמנות הפמיניסטית.

שלט הפרסום של גרילה גירלז, "האם נשים צריכות להיות עירומות כדי להיכנס למוזיאון המטרופוליטן?"

גרפיטי בכיכר תחריר, 2011

ציורי הקיר הספונטניים שמילאו בן לילה את חומות כיכר תחריר בקהיר הפכו לסמל האביב הערבי והקפיצו את הקריירה של לא מעט אמנים מהאזור. הגרפיטי היה מבחינת האמנים המצרים הכלי היחידי במאבק נגד הדיכוי והצנזורה. כל ניסיון של הממשלה למחוק את הציורים הביא עוד ועוד אמנים למקום שמילאו את הקירות מחדש.

גרפיטי בכיכר תחריר, 2012 (צילום: חאלד דסאווקי/AFP)

רוברט מייפלתורפ
פורטפוליו X,י1978

דימויי מיניות להט"בית לא היו מקובלים כל כך באמנות עד שהגיע רוברט מייפלתורפ וטרף את הקלפים עם עבודה פרובוקטיבית שעד היום מעוררת מחלוקת. סדרת הצילומים תיעדה את הקהילה הגאה בשנות ה־70־80 באופן בוטה ולא מצונזר (כולל אקטים מיניים ותקריב איברי מין), והציתה את אחת ממלחמות התרבות החריפות בתקופת ממשל רייגן. הסנטור ג'סי הלמס טען אז כי אמנות מגונה כמו זו של מייפלתורפ אינה צריכה להיות ממומנת מכספי ציבור (נשמע מוכר?).

רוברט מייפלתורפ, פורטפוליו X (צילום: AFP)

פטר פבלנסקי
קיבעון, 2013

לעשות אמנות פוליטית ברוסיה זה סוג של התאבדות. תשאלו את פטר פבלנסקי שלא מפסיק להסתבך עם הרשויות בגלל עבודות הפרפורמנס הפרובוקטיביות שלו, מעין תיאטרון של פגיעה עצמית. למזלו העניין הציבורי בו בכל העולם מונע את העלמתו מעל פני האדמה ובדרך כלל הוא מסיים את המיצגים שלו "רק" במעצרים או באשפוזים פסיכיאטריים. בנובמבר 2013 ערך פבלנסקי את אחת הפעולות הקיצוניות שהביאו לו הכרה בינלאומית – הוא מסמר את שק האשכים שלו למדרכת האבן בכיכר האדומה כאות מחאה על האדישות הפוליטית ברוסיה.

פטר פבלנסקי ממסמר את אשכיו בכיכר האדומה במוסקבה, 2013 (צילום: רויטרס)

פטר פבלנסקי אחרי שהצית את משרדי מטה ה-FSB ב-2015 (צילום: AFP)

טניה ברוגרה
לחישתו של טטלין 6#, 2009

טניה ברוגרה הקובנית שטבעה את המונח "ארטיביזם" היא אחת האקטיביסטיות הנחושות שלא מפחדת להתעמת עם הרשויות הקובניות. "ככל שהמשטרה מענה אותי, האמנות שלי הופכת טובה יותר", היא טענה בעקבות אחת ההתנגשויות הקיצוניות שלה עם הממסד. ב"לחישתו של טטלין 6#" שהוצגה בביאנלה לאמנות בהוואנה, ברוגרה הזמינה אנשים לבמת מיקרופון פתוח לדבר דקה אחת ללא צנזורה, מעשה שלא ייעשה בקובה הקומוניסטית. הפעולה הסתיימה במעצרים המוניים. ברוגרה נעצרה גם היא, הועמדה לדין ודרכונה הוחרם.

טניה ברוגרה, "לחישתו של טטלין #6" (צילום: AFP)

איי וייוויי
מחקר בפרספקטיבה, 1995־2003

איי וייוויי הסיני ייזכר בהיסטוריה של האמנות כאחד מגדולי הדיסידנטים של המאה ה־21. סדרת הצילומים שלו, "מחקר בפרספקטיבה", שבו הוא נראה שולח אצבע משולשת אל עבר עשרות אתרי תיירות פופולריים ברחבי העולם (בין היתר כיכר טיאננמן בבייג'ינג שם בוצע טבח ב־1989), הייתה אחת העבודות האקטיביסטיות הראשונות שלו והטובה שבהן. הסדרה זכתה לתהודה עולמית, לשלל חיקויים וגם להסתבכויות עם ממשלת סין, שלא אהבה את האקטיביסט הנמרץ.

צילום של אי וייוויי מתוך סדרת הצילומים "מחקר בפרספקטיבה" (צילום: Getty Images)

היס מן
דאו כימיקלים, 2004

בסוף שנות ה־90 האמנים והאקטיביסטים אנדי ביכלבאום ומייק בונאנו הגיעו למסקנה ששינוי אמיתי בעולם אפשרי רק על ידי פעולות ממשיות במציאות. במשך כמה שנים ערכו השניים עשרות מתיחות סאטיריות שנועדו לחשוף את הצביעות והאכזריות של חברות ותאגידים קפיטליסטיים. "דאו כימיקלים" היא הידועה והאפקטיבית שבהן – היס מן התחזו לדובר ענקית הכימיקלים שאחראית על האסון התעשייתי הגדול ביותר בהיסטוריה שבו נהרגו אלפי אנשים כתוצאה מדליפת גז, והכריזו בריאיון ב-BBC כי בכוונת החברה לפצות את נפגעי האירוע במיליוני דולרים. המתיחה עלתה לדאו כימיקלים בצניחת מניות, ולצמד היס הביאה תהילת עולם והמשך פעילות ענפה.

היס מן בפסטיבל סאנדנס, 2004 (צילום: WireImage)

בואו לעקוב ולדבר איתנו גם בפייסבוק, בטוויטר ובאינסטגרם. עדכונים יומיים על הכתבות הנבחרות בטיים אאוט ניתן לקבל בניוזלטר היומי שלנו

תגובות

now Silence is Golden SRV:SRV1 on: f2fadbfc0df0