מא' עד תסיסה: מילון הטרנדים לחובב האמנות המתחיל

הלקסיקון של כל מה שקורה עכשיו בעולם האמנות - בסצנה נוטפת הכסף של ערב הסעודית, בוורשה הטרנדית ובגלריות הקונספט האינסופיות

מיצב נדנדות. גטי אימג'ס
מיצב נדנדות. גטי אימג'ס
25 באפריל 2018

אמנות אקולוגית

טבע ואמנות הם צמד חמד; אמנים תמיד נמשכו לטבע, עוד מציורי המערות של האדם הקדמון. אבל התערבות בטבע כפעילות אמנותית היא לחלוטין המצאה של העשורים האחרונים. לא מעט אמנים יוצאים היום לטבע כדי להעלות את המודעות לבעיות אקולוגיות ובניסיון למצוא להן פתרונות יצירתיים בשטח. האמנות האקולוגית מקבלת בשנים האחרונות תשומת לב רבה בעקבות המודעות ההולכת וגוברת להתחממות הגלובלית, ובשנה האחרונה קיבלה דחיפה נוספת בזכות נסיגתו השנויה במחלוקת של נשיא ארצות הברית טראמפ מהסכם פריז.

עוד כתבות שיעניינו אותך:
האסופית: ביקרנו בדירה שמאגדת אמנים מכל העולם
דירה ממש אוצר: ביקור בבית של אוצרת תערוכות ומבקרת אמנות
האמן החשוב בישראל: "אני מתבייש להיות ישראלי"

בלאק ארט

מוזיאון לאמנות אפריקאית עכשווית בקייפטאון, תוספת חדשה לגלריית הדיוקנאות בוושינגטון בדמותם של הזוג אובמה שצוירה על ידי שני אמנים שחורים, אמנית שחורה ראשונה זוכה בפרס טרנר הבריטי ופסל ציבורי ראשון בדנמרק שמציג דמות שחורה (מרי תומס, לוחמת החופש מאיי הבתולה) סימנו השנה גל חסר תקדים של אמנות שחורה באירופה ובארצות הברית. אפשר לראות את הגל הזה היטב בעשרות תערוכות שמוקדשות לנושא ובראשן התערוכה המקיפה "Soul of the Nation", שנפתחה בקיץ האחרון במוזיאון הטייט מודרן. התערוכה הציגה 150 יצירות של אמנים שחורים שפעלו משנות ה־60 ועד שנות ה־80, רבים מהם אמנים נשכחים שלא זכו להכרה עד כה.

גלריות קונספט

גלריות מיניאטוריות, גלריות ביתיות, שיתופיות ונודדות, גלריות פופ אפ וגלריות ללא קירות הן רק כמה משלל גלריות קונספט שצצות בשנים האחרונות בכל העולם – גם בישראל – ומנסות לייצר אלטרנטיבה לחלל הווייט קיוב המסורתי, שמאז המשבר הכלכלי של 2009 מאבד מכוחו.

קופסת האור של נוימסטר-ברעם בתדר (צילום: טל נסים)
קופסת האור של נוימסטר-ברעם בתדר (צילום: טל נסים)

דיס.ארט

קולקטיב ניו יורקי של ארבעה אמנים שהפעילות שלהם, שהיא משהו בין רשת חברתית פילוסופית לתאגיד מסחרי סאטירי, זכתה למעמד פולחן והם הוכתרו במגזין "ArtForum" בתור לא פחות מהאמנים החשובים ביותר של העשור. בתחילת ינואר השיק הקולקטיב ערוץ סטרימינג שממשיך את הפעילות המוטרפת שלהם, שאותה הם מגדירים כ"מגזין לייף סטייל פוסט אינטרנטי".

הקרנות ציורים

ביקור במוזיאונים, בייחוד הקלאסיים בהם, הוא חוויה די מונוטונית של התבוננות שקטה בציורים ובפסלים. אבל נראה שזה הופך להיות נחלת העבר – הדבר הבא בעולם האמנות הוא הקרנות מונומנטליות של ציורים. ראינו את זה בשנים האחרונות עם כמה פרויקטים כמו תערוכת התלת ממד הנודדת של ואן גוך, שהגיעה גם לישראל. באחרונה נפתח חלל אמנות שמוקדש לפורמט של הקרנות הענק החווייתיות, ה־L'Atelier des Lumières, שהושק לפני שבועיים בפריז עם תערוכה מקיפה של צייר האר נובו גוסטב קלימט. התערוכה מורכבת מ־120 ציורים, כולל "החיבוק" המפורסם שלו, שמוקרנים על קירות ענק, גולשים גם לרצפה והופכים את ההתבוננות באמנות לחוויה חושית גדולה מהחיים.

ורשה

בסוף שנות ה־90 ותחילת שנות ה־2000 ברלין הייתה המקום הכי לוהט להיות בו אם רצית להיות אמן ויוצר. אבל כמו כל עיר עם הילת אנדרגראונד מחוספסת, גם ברלין התמסדה לאטה ואת מקומה תופסת בשנתיים האחרונות ורשה. כן, מה ששמעתם – ורשה. המחיה הזולה בטירוף וחוסר התמיכה הממסדית הולידו סצנת אמנות רוחשת ואקספרימנטלית בבירה הפולנית. דוגמה בולטת היא גלריה Friend of a Friend החדשה, שפועלת במודל של גלריה שיתופית ומארחת גם אמנים וגלריות מארצות אחרות.

זקנים

אם לשפוט לפי גל האמנים המבוגרים והקשישים שמציף את העולם (לובאינה הימיד בת ה־63 שזכתה השנה בפרס טרנר וכרמן הררה בת ה־103 שבשנתיים האחרונות נהנית מפריחה חסרת תקדים, כולל תערוכת רטרוספקטיבה ראשונה בוויטני) אפשר לומר שהעולם ממש לא שייך לצעירים. בשנים האחרונות עולם האמנות מגלה עניין רב באמנים מבוגרים, וברוב המקרים אלו אמנים אנונימיים או כאלו שנשכחו עם השנים בתהומות הנשייה. הגל הזה קשור בעיקר לשוק האמנות הלא יציב, שמאס באמנות הצעירה שלפעמים מבטיחה לא מקיימת.

לוביאנה הימיד. צילום: גטי אימג'ס
לוביאנה הימיד. צילום: גטי אימג'ס

חרמות

החרמות הפכו בשנים האחרונות לכלי פופולרי במיוחד בעולם האמנות – משביתת המחאה שארגנו מוסדות אמנות ביום השבעתו של טראמפ, דרך חרם האמנים על הביאנלה בסידני שמומנה על ידי ארגון מפוקפק, ועד לאחרונה במוזיאון הקווינס בניו יורק שמנהליו ניסו להטיל וטו על קיום חגיגות ה־70 לישראל מחוץ לבניין שלהם. האם החרמות האלו הם כלי יעיל ואפקטיבי? הרבה טוענים שהם בעיקר עושים עבודה מוצלחת בייצור פרובוקציות.

טראמפ

בתחילת החודש קולקטיב האמנים INDECLINE שכר חדר בבית המלון טראמפ אינטרנשיונל בכיכר קולומבוס בניו יורק והפך את אחת הסוויטות שעלותה אלף דולר ללילה למיצב משוגע לגמרי שכלל בין השאר שחקן בתחפושת טראמפ שנכלא בכלוב מלא עכברושים. אותו קולקטיב היה אחראי לפני שנה וחצי גם לפיזור הפסלים בגודל טבעי של טראמפ נטול ביצים ברחבי ארצות הברית. לא חסרות עוד מחוות כאלו שמוכיחות כמה עולם האמנות אובססיבי לנשיא – מתחרות דיוקנאות בהשראת הפורטרטים של הזוג אובמה ועד גרפיטי של טראמפ על גדר ההפרדה.

פסל של טראמפ. גטי אימג'ס
פסל של טראמפ. גטי אימג'ס

 

ילדים

מתברר שילדים הם קהל יעד לוהט בעולם האמנות: בשנים האחרונות תערוכות במוזיאונים נראות פחות כמו תערוכות אמנות ויותר כמו לונה פארק לילדים, למשל מיצב הנדנדות הענקי של קולקטיב סופרפלקס שמוצג בימים אלו במוזיאון הטייט בלונדון. הם לא רק קהל יעד מבוקש, המוזיאונים רוצים להפוך את הזאטוטים גם לעסקני אמנות קטנים – בנובמבר האחרון נפתח בפורטלנד מוזיאון שמנוהל על ידי ילדים, ובמוזיאון הרצליה נערכה בשנה שעברה תערוכה שנאצרה על ידי ילדים.

מיצב הנדנדות של קולקטיב סופרפלקס באולם הטורבינות של מוזיאון הטייט בלונדון. גטי אימג'ס
מיצב הנדנדות של קולקטיב סופרפלקס באולם הטורבינות של מוזיאון הטייט בלונדון. גטי אימג'ס

כריסטופר נואלס

לא חסרים בעולם אמנים בעלי מוגבלויות, אבל לרוב הם נותרים בגדר קוריוז של אמנות אאוטסיידרית חביבה. זה ממש לא המצב אצל כריסטופר נואלס, משורר ואמן רב תחומי בן 58 שאובחן בילדותו על הספקטרום האוטיסטי. נואלס התחיל להציג את הציורים שלו בגלריות קטנות עוד בשנות העשרה המוקדמות שלו, אבל רק בשנים האחרונות הוא זוכה להצלחה מטורפת, בין השאר עם תערוכת רטרוספקטיבה מדוברת במוזיאון יוסטון לאמנות שננעלה לאחרונה.

כריסטופר נולאס. צילום: גטי אימג'ס
כריסטופר נולאס. צילום: גטי אימג'ס

לה טויה רובי פרייזר

הצלמת לה טויה רובי פרייזר היא אחת הדוגמאות הבולטות לפריחה האדירה של האמנות השחורה (ראו ערך) בשנה האחרונה. מבקרי האמנות כבר הספיקו להכתיר אותה בתור קולו של דור חדש של אמנים שחורים. עבודות הצילום הנועזות של פרייזר בת ה־35, בדרך כלל דיוקנאות אינטימיים בשחור־לבן, עושות למעמד הפועלים השחור בארצות הברית את מה שהצלמת דורותיאה לאנג עשתה בתקופת השפל הגדול למעמד הפועלים הלבן הכפרי – היא חושפת דרך עיניהם את התנפצותו של החלום האמריקאי.

לה טויה רובי. גטי אימג'ס
לה טויה רובי. גטי אימג'ס

מימון המונים

רוצים להוציא ספר אמן, לפתוח גלריה עצמאית או ליצור עבודה שאפתנית ויקרה? פעם היינו צריכים הורים אמידים או פטרון עשיר שיממן אותנו כדי לעשות את זה, אבל היום הסיפור הרבה יותר קל כשאתרים למימון המונים כגון קיקסטארטר מחזרים אחרי אמנים ובונים להם פלטפורמות ייעודיות (חפשו את Drip). גם האמנים הגדולים נשבו בקסם מימון ההמונים – איי ווייוויי, אחד החובבים הגדולים של הפלטפורמה, גייס בקיץ האחרון יותר מ־90 אלף דולר לעבודה חדשה בניו יורק; מרינה אברמוביץ' גייסה כמעט 700 אלף דולר לטובת הקמתו של מכון ללימודי פרפורמנס; וגם סיגלית לנדאו פנתה למימון המונים כדי להוציא את ספר האמן החדש שלה.

נשים

נשים עדיין מרוויחות פחות בעולם האמנות, חשופות להטרדות ועבודותיהן מוצגות הרבה פחות מאשר גברים, אבל השנה הייתה ללא ספק השנה שלהן – תנועת מי_טו של האמנות שחשפה מספר מדאיג של הטרדות בעולם האמנות, תערוכה מדוברת במוזיאון העיר בניו יורק שהציגה 100 שנות היסטוריה נשית, זכייתה של האמנית היטו שטיירל במקום הראשון ברשימת המשפיעים של מגזין "ArtReview" והרשימה עוד ארוכה. יש שטוענים שמדובר בגל חדש של אמנות פמיניסטית שכמוהו לא ראינו מאז שנות ה־60.

ספריות להשאלת אמנות

אספנות של אמנות נחשב לתחום של עשירים בלבד, אבל באחרונה קמות ספריות להשאלת אמנות שהופכות את העניין לעסק משתלם במיוחד: השאל יצירת אמנות, תהנה ממנה בביתך לזמן מוגבל ותחזיר אותה, וכל זה במחיר מצחיק, לפעמים אפילו בחינם. חברות שעוסקות בהשאלת יצירות הן לא עניין חדש, אבל התחום הזה צובר פופולריות בספריות ציבוריות ובמוסדות אמנותיים, למשל במוזיאון לאמנות עכשווית בדנבר, שהשיק ספרייה עם מאגר של 500 יצירות של אמנים מקומיים להשאלה.

ערב הסעודית

אם ורשה היא בירת האמנות המחתרתית והניסיונית, ערב הסעודית היא אחותה הגדולה המפונפנת והעשירה. הממלכה הסעודית משתנה בקצב מסחרר ותחת הרפורמות של יורש העצר הליברלי יחסית, מוחמד בן סלמאן בן ה־32, התרבות והאמנות זוכות לפריחה ששום מדינה ערבית באזור לא ידעה. השקעות של מיליארדים הופכות את ערב הסעודית לגן עדן לחובבי אמנות ותרבות עם מוסדות תרבות חדשים, פסטיבלים, ירידים ומה לא. גם אבו דאבי שבאיחוד האמירויות נהנית מפריחה חסרת תקדים שמתודלקת בכסף הגדול של המפרץ – לפני שנתיים נפתח בה סניף של מוזיאון הגוגנהיים ובנובמבר האחרון נפתח סניף של הלובר הפריזאי בהשקעה של 27 מיליארד דולר.

לובר אבו דאבי. צילום: גטי אימג'ס
לובר אבו דאבי. צילום: גטי אימג'ס
לובר אבו דאבי. צילום: גטי אימג'ס
לובר אבו דאבי. צילום: גטי אימג'ס

פרפורמנס

בשנת 2010 התיישבה מרינה אברמוביץ', אמנית שהייתה מוכרת עד אז רק לחובבי אמנות אדוקים, על כיסא באמצע המוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק. במשך שלושה חודשים ישבה שם אברמוביץ' כל יום במשך שבע שעות בלי לזוז והזמינה אנשים להתבונן לה עמוק בלבן של העיניים. באופן די מפתיע, הפעולה השאפתנית של אברמוביץ' פתחה גל אדיר של פרפורמנס בכל העולם. הפרפורמנס, שבמשך שנים היה ז'אנר שולי, זניח ולא כלכלי בעליל בשדה האמנות, הפך לדבר הכי לוהט בכל מקום. היום כמעט כל מוסד אמנות שמכבד את עצמו עורך מופעי פרפורמנס בידוריים, במוזיאונים הגדולים נפתחו מחלקות מיוחדות לפרפורמנס ואפילו שוק אספנות פעיל התחיל להיבנות סביב התחום שהיה פעם הדבר הכי רדיקלי בעולם האמנות.

ציור אטי

אחרי הפורמליזם הזומבי הגיע ז'אנר חדש לעולם האמנות בהשראת תנועות ההאטה הכה אופנתיות (הורות אטית, אכילה אטית ועוד). האמת שבציור האטי אין שום חדשה מרעישה; המדיום הציורי תמיד נחשב אטי ומאתגר לצפייה לעומת מדיומים תזזיתיים כגון הווידיאו והפרפורמנס (שלאחרונה מנסה לתת פייט עם הקרנות הציורים החווייתיות, ראו ערך). הציור האטי קורא גם לשאר האמנויות להוריד רגל מדוושת הגז ולחזור לחוויית ההתבוננות השקטה והמדיטטיבית. הוא קורא גם לציירים לחוות את הציור שלהם באטיות ולהיות יותר סבלניים לתהליך.

קרמיקה

בשנים האחרונות עולם האמנות מגלה מחדש את המדיום המיושן של הקרמיקה, וכן את שאר מלאכות היד המסורתית כמו אריגה, תפירה וטוויה. סצנות של אמנים עכשוויים שעושים שימוש בקרמיקה אפשר למצוא בכל העולם. אפילו פה בישראל כמה מהאמנים הבולטים פונים לקרמיקה, בהם אלעד רוזן, זויה צ'רקסקי וגליה פסטרנק.

פסל קרמיקה של אלעד רוזן
פסל קרמיקה של אלעד רוזן
פסל קרמיקה של אלעד רוזן
פסל קרמיקה של אלעד רוזן

רזידנסי

אם פעם קריירה של אמן הייתה מסתכמת ביצירת עבודות בסטודיו ובהצגתן בתערוכות, בעשור האחרון התווסף פן חדש למסלול של כל אמן מקצועי – הרזידנסי (תוכנית שהות). אלפי תוכניות שהות צצות ברחבי העולם והן מציעות לאמנים להעתיק את מקומם לשבועות, לחודשים ולפעמים גם לשנים לסביבה חדשה. תוכניות השהות הפכו לתחנת חובה כמעט לכל אמן, והיום יש לא מעט אמנים שעסוקים יותר בדילוג בין תוכניות שהות ופחות במרדף אחר הצגה בתערוכות.

שכר אמן

אמנים שלא מתוגמלים על התערוכות שלהם במוזיאונים ובגלריות הם עניין שבשגרה בשדה האמנות. לא מעט אמנים נוטשים את התחום כי הם פשוט לא מסוגלים לשאת על עצמם את העלויות הכבדות. לשם כך הוקם לפני עשור הארגון האמריקאי W.A.G.E, שכבר עשור מנסה לשנות את הסטנדרט של אי תשלום לאמנים. בחודש שעבר הוא גם הצליח במשימה – בפעם הראשונה מוסד אמנותי בפנסילבניה קיבל תעודה המכירה בו ככזה המתגמל אמנים על תערוכות ועל הרצאות אורח.

תסיסה

אחד הטרנדים היותר משונים הפושטים לאחרונה בקרב אמנים הוא יוצרים המשתמשים בתהליכי תסיסה כימיים שקשורים יותר לעולם הקולינריה מאשר לאמנות. אניקה יי למשל עושה ניסויים מדעיים בגידול בקטריות, שמרים וחיידקים ויוצרת באמצעותם פסלים מרהיבים, והאמן הצרפתי פיליפ פארנו הציג בשנה שעברה בטייט מיצב ענקי שכלל מושבה לגידול שמרים שעברה תהליך דיגיטציה והפכה לעבודת סאונד ווידיאו.

אניקה יי. גטי אימג'ס
אניקה יי. גטי אימג'ס
רוצים להתעדכן ראשונים בכל מה שחם בתל אביב? הורידו את האפליקציה שלנו!