טיים אאוט timeout

האקט הכי רוקיסטי על הבמה הופך ליצירה חושנית ועדינה

| מאת: מיטל רז

ריסוק גיטרות הוא סמל לאגרסיביות גברית אקסטטית ומורדת, אך בתערוכת היחיד החדשה שלה נעמה צבר הופכת את האנרגיה ההרסנית של הדימוי לתהליך של יצירה נשית, חושנית ועדינה

"מנגינה של נזק ודאי" (צילום: אייל אגיבייב)

ההיסטוריה של הרוק מלמדת אותנו שפיט טאונסנד היה חלוץ מנפצי הגיטרות (הפעם הראשונה שלו הייתה בשנת 1964, וזאת הייתה בכלל תאונה), אבל את האסתטיקה של הריסוק "גילה" שנתיים קודם לכן האמן נאם ג'ון פייק, בעבודת פרפורמנס שבה ניפץ כינור באטיות במשך חמש דקות. עוד לפני שריסוק הגיטרות נהיה לפופולרי והפך סמל לאגרסיביות גברית אקסטטית ומורדת, פייק חקר את הקשר בין מיניות למוזיקה דרך פעולות אלימות כאלו.

בקונטקסט של ההיסטוריה הגברית בהחלט שלעיל, מעניין לראות כיצד בתערוכת היחיד שלה נעמה צבר הופכת את האנרגיה ההרסנית שמייצג הדימוי של הגיטרה המנופצת לתהליך של יצירה נשית, חושנית ועדינה. צבר ריסקה בסטודיו שלה גיטרות חדשות, תיעדה את הדרכים שבהן הן התנפצו ורשמה אותן שוב מחדש על רצפת המרכז לאמנות עכשווית בתל אביב (CCA). לאחר מכן היא מתחה מחדש מיתרים וטוותה מעין מפת דרכים באמצעות קולאז' של גיטרות מנופצות.

עוד כתבות מעניינות:
האם עולם האמנות סוף סוף יקבל את הטופ מודל שערקה אליו?
רוצים לדעת מה יש לטרנסיות מתחת לשמלה? בבקשה. אבל זה לא יהיה קל
תגלית מרעישה בגוגנהיים: את האמנות המופשטת לא המציאו גברים

בשבוע הראשון של הפתיחה, צבר – שחיה ופועלת בעשור האחרון בניו יורק – ערכה כמה הופעות להפעלת המיצב, כפי שהיא בדרך כלל עושה בתערוכות שלה. היא הזמינה עוד חמש מוזיקאיות – מורן ויקטוריה סבג, נינה לוטרמן, מיה פרי, רותם פרימר ושרה שטראוס – חלקן מלוות אותה באופן קבוע במיצגים שלה בישראל. יחד הן ערכו מעין אורגיית נגינה של 35 דקות: הן התפתלו בחושניות על הרצפה, התרפקו והתפתלו סביב המיתרים כמו במלאכת טווייה, הרעידו את החלל והתמסרו לנגינה לא תמיד הרמונית ונעימה לאוזן, כאילו בכוונה. הפרפורמנס הלך והתגבר והגיע לקרשנדו עוצמתי עם סולו כסאח של מיה פרי (אמנית ומתופפת הצמד "לילה"), שכמעט איים להחריב את העבודה השברירית.

"מנגינה של נזק ודאי" (צילום: אייל אגיבייב)

כשהעבודה לא מופעלת (אף שהמבקרים מוזמנים לגעת ולנגן עליה), הקונטקסט שלה משתנה: הגיטרות המנופצות בחלל הלבן והסטרילי והזמזום העצבני של מערכת התהודה המעגלית שיצרה צבר (הגיטרות מחוברות לרמקולים שמחוברים למגברים ושוב לרמקולים) הן עדות לקטסטרופה, רגע מושהה של אסון מרהיב, כמו אותו רגע השתהות ארוך של הכינור של נאם ג'ון פייק, שמגיע לשיא אחד מצמרר בסאונד האלים של הניפוץ.

"מנגינה של נזק ודאי" (צילום: אייל אגיבייב)

בקומה השנייה מוצגת סדרת צילומים שמבוססת על מיצב סאונד של צבר מלפני חמש שנים. בצילומים היא נראית מחדירה ידיים, אצבעות ומרפקים לתוך חורים בלתי נראים במה שמזכיר עבודה אחרת של פייק מ־1962, שבה עמדו עשרה גברים מאחורי חתיכת נייר גדולה וחשפו איברים זקורים תוך כדי צליל קריעת הנייר. צבר, כמו פייק, מתייחסת גם היא בעבודות שלה להיבטים הגופניים של הסאונד והמוזיקה. במקרה שלה, האגרסיביות וההרסניות שלהם הופכים לפוטנציאל יצרני וחושני.

"מנגינה של נזק ודאי" (צילום: אייל אגיבייב)

התערוכה של צבר אסתטית להפליא ועשויה לעילא, כמו תמיד. היא יודעת את העבודה היטב, שולטת בחומר ולא משאירה הרבה מקום לטעויות. מי שלא מכיר את העבודות שלה בהחלט יהנה מהמחזה המרהיב, אבל מי שכבר הספיק להכיר את השפה האסתטית של צבר במספר התערוכות שהיו לה בישראל בשנים האחרונות לא יכול שלא לתהות אם פסלי הסאונד שלה לא הגיעו כבר לנקודת רוויה ומיצוי, ושאולי הגיע הזמן שלה לצאת מאזור הנוחות ולפנות לכיוונים חדשים.

← נעמה צבר, מלודיות של נזק ודאי (אופוס 3), המרכז לאמנות עכשווית, אוצרת: חן תמיר, עד 9.2

בואו לעקוב ולדבר איתנו גם בפייסבוק, בטוויטר ובאינסטגרם. עדכונים יומיים על הכתבות הנבחרות בטיים אאוט ניתן לקבל בניוזלטר היומי שלנו

תגובות

now Silence is Golden SRV:SRV2 on: f2fadbfc0df0