טיים אאוט timeout

דוקטור הו? הכירו את המנהל החדש של המרכז לאמנות עכשווית

| מאת: מיטל רז

הוא בן 35, איטלקי ואין לו תואר דוקטור, אבל ניקולה טרצי לא מתרשם מהביקורת למינוי שלו. עם אישה ישראלית ותפקיד בכיר שני בארץ, נראה שהוא מרגיש בבית. ריאיון

ניקולה טרצי (צילום: דין אהרוני רולנד)

ניקולה טרצי מסתובב כבר כמה חודשים במסדרונות המרכז לאמנות עכשווית (CCA), לומד את החומר ומתכונן במרץ לקראת תחילת הקדנציה שלו כמנהל ואוצר ראשי, שמתחילה רשמית כעת עם פתיחת התערוכה "קדם־קודם־קדימה". הוא מתכנן להמשיך את התמהיל בין אמנות מקומית לבינלאומית כפי שעשה סרג'יו אדלשטיין, מייסד המרכז שפרש לאחרונה. "אני רוצה שזה יהיה מקום נגיש לאמנים, לא מגדל שן מרוחק", הוא אומר.

התערוכה הראשונה של טרצי תציין 20 שנה למרכז ותביא עשרות אמנים שהציגו ויציגו בו כמו כריסטיאן ינקובסקי, גיא בן נר, נעמה צבר, עילית אזולאי ומירי סגל. התערוכה תשלח גם זרועות למקומות אחרים בעיר ותוצג בשלושה חללים נוספים – גלריה אידריס, הלובי והסטודיו לעיצוב Born from Rock. "אני אוהב את הרעיון שאנשים יבואו לתערוכה במרכז והחוויה לא תיפסק ברגע שהם ייצאו מהדלת, הם יוכלו ללכת ברגל או לרכוב באופניים להמשיך לראות את התערוכה", הוא אומר.

ניקולה טרצי (צילום: דין אהרוני רולנד)

עוד כתבות מעניינות:
וויל פרל וג'ואל מקהייל אומרים מה שכולם חושבים על אמנות עכשווית
מה קורה כשמעצב העל רון ארד מציג בגלריה מסחרית לאמנות?
למה היצירות ה"דביליות" של אלעד רוזן מעצבנות אתכם?

מינויו של טרצי (35) האיטלקי, שעד לפני עשור לא ידע הרבה על ישראל, לא התקבל בלי תרעומת, באופן דומה למה שקרה לפני שלוש שנים כשנבחר לראש תוכנית התואר השני באמנות בבצלאל, אחרי כמה גיחות כאורח במוסדות שונים.

הגעת לבצלאל בתקופה משברית של סכסוכי עבודה וקיצוץ בתקציבים. היית מודע לזה ולביקורת עלייך אז והיום? בחור צעיר וזר שלא יודע הרבה על אמנות ישראלית ובלי הרבה ניסיון באקדמיה.

"ידעתי מה קורה, זה היה הימור גדול אבל חשבתי שזאת הזדמנות. אני חושב שהרבה אנשים מפחדים מזה. זה לא נכון שלא הכרתי את האמנות הישראלית, היה לי איתה דייט ארוך במשך שש שנים לפני שהגעתי לכאן. לגבי הניסיון שלי – לימדתי לפני כן בייל. אף פעם לא הייתי מנהל אבל היה לי ניסיון באקדמיה. נראה לי שייל היא מקום מכובד לקבל בו ניסיון. לא הייתי מודע לפוליטיקה בבצלאל וטוב שכך. לאווה אילוז ולטל בן צבי (נשיאת בצלאל וסגניתה שפרשו מאז – מ"ר) היה ראש פתוח. זה מה שאני אוהב בישראל, אנשים פה קצת משוגעים, לטוב ולרע".

אחת הטענות על סטודנטים לאמנות היא שהם לא מספיק בקיאים בהיסטוריה של האמנות הישראלית. אתה לא חושב שהמינוי שלך העמיק את חוסר הידע הזה?

"אני לא נוהג להניח הנחות על סטודנטים, אבל הייתי מופתע יותר מחוסר הידע שלהם בסוגיות באמנות הבינלאומית. לכן הרגשתי שהנוכחות שלי מאוד מפרה אותם. אמן שעובד היום צריך להיות מודע לאמנים במקומות אחרים. אתה לא יכול לחיות בתוך הבועה שלך ולאמנות הישראלית יש נטייה להיות סגורה בתוך עצמה. אמן צעיר צריך לדעת מה זה דלות החומר וגם מה זה ארטה פוברה, בעיניי זה חשוב באותה מידה".

מתוך התערוכה "קדם-קודם-קדימה" (צילום: דין אהרוני רולנד)

מה היה החזון שלך בבצלאל?

"להמשיך את החזון של נחום טבת (שהקים את השלוחה התל אביבית של בצלאל ללימודי המשך ולתואר שני ב־2001 – מ"ר). המודל שלו היה אוניברסיטת קולומביה שמבוסס על נטוורקינג – יש לך סטודיו וכל שבוע אתה נפגש עם מנטור. מי הם המנטורים האלו? האמנים הכי מגניבים – ליאם גיליק, רירקריט טיראווניג'ה. כשהגעתי לבצלאל אמרתי לעצמי שאני בר מזל, כל המחלקה מורכבת מאמנים שמציגים בכל העולם – יהודית סספורטס, מיכל הלפמן, גלעד רטמן, משה ניניו. היה קל להביא בינלאומיות לתואר השני כי המחלקה כבר הייתה כזאת. אולי זה היה שוק לאנשים".

אתה חושב שעשית טעויות?

"אולי הייתי נאיבי לגבי המערכת. אני שמעתי תגובות חיוביות מאנשים שאני מעריך, מהסטודנטים מעולם לא ביקשתי פידבק כי להיות סטודנט זה מאוד מתסכל. אצל סטודנטים בתואר השני יש רמה גבוהה של תסכול כי הם רוצים ליצור אבל הם נמצאים בתך מערכת שאומרת להם מה לעשות. קל להגיע למצבי מתח והרגשתי את זה בתערוכות הגמר, לא הייתי מוכן לזה. בתערוכה הראשונה הייתי יוצא מפגישות עם אמנים עם כאבי ראש. אני מקווה שהאמנים שבגרו לפני שנתיים ושלוש יסתכלו עוד כמה שנים על הזמן שהם עברו איתי וייראו את התמונה המלאה".

טרצי נולד במג'נטה שליד מילאנו. הוא למד עיצוב במה לתיאטרון באקדמיה לאמנויות יפות במילאנו, "אבל מהר מאוד הבנתי שאני לא אוהב את התחום. בחרתי להתמחות בדברים אחרים שאהבתי כמו היסטוריה של האמנות העכשווית וביקורת".

במהלך לימודיו הוא התחיל לעבוד במגזין האמנות פלאש ארט והתקדם במהירות במעלה סולם התפקידים, עד לעריכת השלוחה האמריקאית של המגזין בניו יורק, שם הוא חי שבע שנים. במקביל פרסם מאמרים ועבד כאוצר עצמאי, בין היתר בביאנלה של פראג ובפלה דה טוקיו בפריז.

במהלך נסיעותיו ברחבי העולם הוא התארח כמה פעמים בישראל ופגש קודקודים בבצלאל, בהם מיכל הלפמן ונחום טבת שדחפו אותו לתפקיד ראש תוכנית התואר השני. אחרי שלוש שנים נאלץ לעזוב מסיבות טכניות – אין לו דוקטורט. התפקיד ב־CCA הגיע לדבריו במקום ובזמן הנכון. "באתי לפה בבוקר באופניים ויש לי עבודות בתיק שהבאתי לתערוכה. זה סוג האוצר שאני, וה־CCA זאת פלטפורמה נהדרת שמאפשרת את זה".

ניקולה טרצי (צילום: דין אהרוני רולנד)

מה משך אותך לישראל מלכתחילה?

"זה מקום עם הרבה פוטנציאל ואנרגיה, אבל התשתית לא תמיד פרופורציונלית לכמות האמנים. חוץ מזה יש לי חולשה למה שנקרא – ואני שונא את המילה – פריפריה. ישראל היא מקום מורכב אבל לא יותר מאיטליה. באיטליה אין עבודה, אנחנו בין פשיזם לפופוליזם. כמי שבא מבחוץ אני חושב שישראל היא מורכבת וקשוחה אבל גם מתגמלת, יפה ומשוגעת".

היום אתה נשוי לישראלית, האמנית אלכסנדרה צוקרמן, אז אתה כאן כדי להישאר?

"יש לי מחויבות ל־CCA אז אני אשאר פה כמה זמן, אני לא בטוח אם זה יהיה לנצח. אני רוצה להתקרקע, יש לי כבר ילדה בת שנה. טיילתי בכל העולם שנים כדי לפגוש אמנים, אני רוצה להפסיק לטייל ולהזמין אמנים לפה".

← "קדם־קודם־קדימה", המרכז לאמנות עכשווית, צדוק הכהן 2 תל אביב, פתיחה: חמישי (29.3)

בואו לעקוב ולדבר איתנו גם בפייסבוק, בטוויטר ובאינסטגרם. עדכונים יומיים על הכתבות הנבחרות בטיים אאוט ניתן לקבל בניוזלטר היומי שלנו

תגובות

now Silence is Golden SRV:SRV2 on: abf6601