טיים אאוט timeout

ספונג'ה פוסט מודרנית

| מאת: יונתן אמיר

"מקורות", התערוכה של הילה טוני נבוק היא שובת לב ומלאה בהומור, אך יש בה גם משמעויות מלנכוליות על דור שלם של אמנים

****
הילה טוני נבוק – מקורות
גלריה נגא, ת"א
נעילה: 7.12

שלושה סוגי מקורות מופיעים בתערוכתה של הילה טוני נבוק "מקורות" בגלריה נגא:
החפצים: מטליות מטבח, ספוֹגים לרחיצת כלים, מדפים, צינורות אינסטלציה, נוזל ריכוך כביסה בשלושה צבעים וחלקי ריהוט לחדרי אמבטיה. כולם מלאכותיים וצבעוניים להפליא.
אמני הצבע הגדולים של המאה ה־20: ממונדריאן וקנדינסקי עד דן פלאבין, ולצדם פסלי הקונסטרוקציות המקומיים, בייחוד נחום טבת, מיכאל גיטלין ואוהד מרומי.
סוג המקורות השלישי משלב בין שני הראשונים ומתייחס לאמנות שפועלת מתוך זיקה בין חפצי צריכה לאמנות, מהדאדא אל הפופ־ארט ונספחיו המאוחרים.

בתערוכה מציגה נבוק אוסף פסלים גדולים העשויים מחלקי ריהוט ומוצרי ניקיון. חלקם מורכב מקומפוזיציות פרומות וסבוכות של צינורות, מדפים ורשתות – מערך אינסטלציה שלם שאינו מוביל לשום מקום. מבין חלקי המתכת והפלסטיק מנצנצים כתכשיטים סקוצ'ים מוזהבים לשטיפת כלים, מגדל ספוגים צבעוניים הנראים כממתקים, ותעלות מרככי כביסה ריחניים שצבעוניותם החזקה אינה נופלת מזו של נורות הלד שלצדם. שני פסלים מציגים מופע בימתי של ממש. לאחד מהם, המוצג בקומה השנייה של הגלריה, תאורה משתנה מעניקה נופך דרמטי לפסל שעשוי מדלתות אמבטיה. על הקיר תלויים גם שלושה ציורי פסטל גדולים של צורות גיאומטריות שבורות ומתנגשות.

אזכור המגמות והיוצרים בפסקה הראשונה אינו נעשה רק כדי למפות את ההשפעות על יצירתה של נבוק, אלא כדי להצביע על מאפיין עקרוני בעבודתה: עבודותיה אינן רק קומפוזיציות סמי מופשטות ומשעשעות העשויות מעזרי ניקיון טיפוסיים וזולים וגם לא רק מחווה לאמנות האור, הצבע והצורה. בראש ובראשונה אלו פסלים הבוחנים את עצם הזיקה בין שני הגורמים הללו – מוצר הצריכה היומיומי והאובייקט האמנותי – על תהליכי הדחייה והמשיכה שעברו לאורך השנים. פסליה הם מעין אינדקס של שלושה גורמים: חפציות, אמנות והחיבור ההיסטורי בין השתיים. מבחינה זו הציורים, הנראים כרישומי הכנה שהפכו לקומפוזיציות גיאומטריות ומופשטות, הם החוליה החלשה בתערוכה.

אם אנדי וורהול הציב את האמנות בלב לבה של חברת הצריכה והתרבות הפופולרית ודן פלאבין וחבריו התעקשו על שמירתה במסגרת אוטונומית, אליטיסטית ונבדלת – נבוק מבקשת לחבר בין שתי הגישות בלי שיאבדו את תכונותיהן. היא נעה הלוך ושוב בין החילון המוחלט של החפץ הדאדאיסטי והפופי לבין קידושו של האובייקט האמנותי הפורמליסטי והטהור על ידי המינימליזם והאופ ארט. שני הזרמים פועלים במקביל בעבודות, חותרים זה תחת זה ומאששים זה את זה בו בזמן. תהליכי המרת המעמדות הבלתי פוסקים מעניקים לחומרי הניקוי וההברקה תפקיד אירוני: השאיפה האמנותית להיטהר, לגעת בנשגב, באה לידי ביטוי באמצעות חומרי טיהור זולים המיוצרים בעולם השלישי. התוצאה היא מופע אלכימיה שהוא בה בעת בדיחה על חשבונו.
ברפלקסיה פנימית ובלתי נלאית שכזאת יש חולשה בסיסית, שכן היא יוצרת טיעונים לולאתיים והופכת את היצירה לניסוי מעבדה בתוך ניסוי מעבדה בתוך ניסוי מעבדה. לא פעם ההיפר מודעות עצמית הגלומה בתהליך מובילה בסופו של דבר לשיתוק.

אם להסתמך על אחד ממנסחיו הגדולים והמחוננים של השיתוק הזה – הסופר האמריקאי דיוויד פוסטר וואלאס – מדובר בתכונה דורית. נבוק היא נציגה אופיינית של דור אמנותי משותק שכזה, שיצירתו מציגה רתיעה מחניטתו המוזיאלית של האובייקט, אך גם חשש מרתימתו למסגרת של פעולה פוליטית ישירה. התוצאה היא נטייה להתחפר ולעטוף את העבודות במחוות על גבי מחוות פנימיות. כך במקום שהאמנות תיראה כהשתקפות ייחודית של העולם, נדמה שהעולם הופך לאוסף השתקפויות של תהליכים פנים אמנותיים.
דברים אלו הם פחות שיפוט של איכות אמנותית ויותר אפיון של מצב שנבוק דווקא מבטאת באופן מוצלח מאוד. למעשה אם הביקורת הזאת מרגישה קרה ומאופקת, זה נובע מן הקושי ליישב בין ההשתקעות המלנכולית משהו שתוארה במשפטים הקודמים, לכושר ההמצאה, החיבור בין מחוות היסטוריות לאמירה חדשה ומקורית – ובעיקר ההומור והחן הניכרים בכל אחת מן העבודות בתערוכה העוקצנית אך שובת הלב.

בואו לעקוב ולדבר איתנו גם בפייסבוק, בטוויטר ובאינסטגרם. עדכונים יומיים על הכתבות הנבחרות בטיים אאוט ניתן לקבל בניוזלטר היומי שלנו

תגובות

now Silence is Golden SRV:SRV1 on: c422d06bb