טיים אאוט timeout

עכשיו אני

| מאת: יונתן אמיר

אחרי שלוש שנים כאוצרת מוזיאון חיפה, החליטה רותי דירקטור לקום ולעזוב. ערב כניסתה לתפקידה הנחשק כאוצרת האמנות העכשווית במוזיאון תל אביב, היא מספרת מה לא עבד בג'וב הקודם ומה החזון שלה לתפקיד החדש

  • https://static2.timeout.co.il/media/2014/04/sizes/רותי-דירקטור-03_H_wo_680_382.jpg
רותי דירקטור. צילום: יולי גורודינסקי

באחת התערוכות הראשונות שאצרה רותי דירקטור, בסוף שנות ה־90, הוצג הקשר בין אמנות חזותית לקולנוע. התערוכה, שנאצרה בשיתוף מוניקה לביא ופותחה בהמשך לתזה שנכתבה בחוג לספרות באוניברסיטת תל־אביב, הציגה עמדה של חשד ועוינות מצד הקולנוע כלפי אמנות עכשווית."טענתי שזה מגיע מכך שהקולנוע מגדיר את זהותו העצמית תוך הפגנת עוינות לאמנות מודרנית מופשטת, מיצגית וכיו"ב, שבה אמנות 'סוטה' מדרך הישר", מסבירה דירקטור. "הקולנוע המיינסטרימי תפס את עצמו כממשיך של הייצוג הריאליסטי והנכון של המציאות, וכל מה שחרג מזה נתפס כחשוד".

תני דוגמה.

"בסרטו של היצ'קוק, 'חשד', קרי גרנט משחק חוקר משטרה שנכנס לביתו של החשוד ועובר על פני עבודה סמי־קוביסטית. כניגוד מוצג בביתה של הגיבורה ציור דיוקן קלאסי של אביה הגנרל, וברור שעל פי הסרט הדיוקן הריאליסטי מייצג ערכים מסורתיים שעליהם אפשר לסמוך, ואילו אדם שמחזיק עבודה קוביסטית בבית הוא נוכל".

הפגת העוינות לאמנות עכשווית היא אחת המשימות המרכזיות שדירקטור לקחה על עצמה מאז החלה את דרכה כמבקרת אמנות לפני 30 שנה, ודבקה בו גם במסגרת תפקידי האוצרות השונים שמילאה בשנים האחרונות. הפגישה עמה נערכת יומיים לאחר שנכנסה לתפקידה החדש כאוצרת לאמנות עכשווית במוזיאון תל אביב – תפקיד שמאויש עתה לראשונה – וחודש לאחר שסיימה במפתיע את עבודתה כאוצרת הראשית של מוזיאון חיפה לאחר שלוש שנות כהונה. "את החשד והעוינות כלפי אמנות עכשווית אני רואה כל הזמן, ומבחינתי אחד האתגרים החשובים הוא להמיס אותם ולייצר שבילים של הבנה, פתיחות ויכולת הבנה וקבלה. הייתי מצפה שהתיווך יהפוך בסופו של דבר לקביים שאפשר לוותר עליהם, אבל זה לא ממש קורה. זקוקים להם באופן מתמיד".

למה?

"אנשים מאוימים מהאפשרות לעמוד לבד מול הדברים. האמנות העכשווית פיתחה מנגנונים משוכללים של קישור, שהרגילו אנשים שעדיף שיהיה מישהו שיתווך ויסביר להם את הדברים. עניין ההדרכות במוזיאונים הפך לרכיב בלתי נפרד מעולם האמנות, ואני אומרת את זה בחיבה".

עזבת את מוזיאון חיפה במפתיע ובתסכול. מה קרה שם?

"הבנתי שאני לא יכולה יותר לעשות את מה שרציתי. התחושה הייתה שהמוזיאון נמצא מחוץ לסדר העדיפויות של עיריית חיפה. הוא נתפס כעלוב ולא מפואר כמו המוזיאונים בתל אביב ובירושלים. המיקום שלו לא נוח והפעילות שעשיתי שם לא עניינה את פרנסי העיר".

גם בתל אביב המצב לא רחוק. העירייה משקיעה הרבה באירועי חוצות, ירידים ופסטיבלים ופחות בקיומה של סצנת אמנות עכשווית.

"נכון, ועדיין תל אביב היא המקום היחיד בארץ שבו אמנות כן מובנת מאליה וקיומו של מוזיאון תל אביב לא מוטל בספק. חיי אמנות תוססים הם חלק מהאופי של העיר הזאת. אמנות מעניינת רשויות משתי סיבות: אם היא מצליחה לייצר תדמית תרבותית וחיובית, או אם היא מקדמת את שווי הנדל"ן. לא כי היא מעניינת, או כי חושבים שזו מחוייבות של עיר לתת לתושביה אמנות ותרבות. אולי זה חוזר לאותו ניכור כלפי אמנות עכשווית מצד קהל שלא אמון על השפה שלה, ואולי בגלל שאין בארץ מסורת ותשתית של מחויבות ליצירה פלסטית. יש בעיה כשהאחריות על המוזיאונים מושלכת לפתחן של עיריות, שהן גופים שפחות מחוייבים לאמנות. מצד שני, פתרון אחר הוא הסתמכות על כספים פרטיים, שביחס לעיריות, מגיעים עם עוד פחות מחויבות ואתיקה".

גם מקום העבודה החדש שלך הוא מוזיאון עירוני ויש לו היסטוריה של קשרים שנויים במחלוקת עם הון פרטי.

"כאוצר במוסד ציבורי אתה לא בעל הבית. אני לא יודעת לדבר על המוזיאון הזה, אבל במקומות שבהם עבדתי בעבר לא התערבו בתכנים, אלא הבהירו מה המטרות וממה מפחדים. בסופו של דבר מה שכולם רוצים זה הרבה מבקרים ולא להיקלע לגירעונות".

גם דרישה לריבוי מבקרים מכתיבה טעם ומדיניות מסוימת.

"כן, פה נכנסת יושרה מקצועית ודבר 'מפוקפק' שנקרא טעם והעדפות, וצריך לשלב ביניהם לבין האילוצים. ככלל, לא מעניין אותי לעצבן בכוונה אלא ליצור עניין ומחשבה. ליצור התרגשות. אני יכולה אפילו להגיד שבמקרים מסוימים אני ממש מחבבת את המצב הדידקטי ומוצאת בו ערך בפני עצמו. אתה נותן לאנשים משהו שהם לא ידעו קודם".

רותי דירקטור. צילום: יולי גורודינסקי

רותי דירקטור. צילום: יולי גורודינסקי

דירקטור מדברת ברהיטות ובנועם שהקנו לה את מעמדה כמרצה וכמתווכת. יומיים לאחר כניסתה לתפקיד משרדה עדיין ריק, אולם על השולחן מונח קטלוג כבד של צמד האמנים הדני אלמגרין ודרגסט, שעתידים להציג במוזיאון. עדיין מוקדם לה להציג תוכניות מגובשות לעתיד, אך בינתיים היא משתלבת בפעילות שכבר נקבעה. נוסף לאלמגרין ודרגסט, היא תאצור בשנה הקרובה תערוכה של קבוצת האמנות המקומית "תנועה ציבורית".

"לא נולדתי לאוצרות", היא מעידה. "אני די חדשה בתחום, וככל שאני מתקדמת אני מבינה כמה הוא פתוח ומאפשר. בשנים האחרונות הבנתי גם שאוצרות עצמאית במקום אחר בכל פעם לא מעניינת אותי. אני רוצה להיות במקום אחד וליצור כיוון ורצף מסוים, כשבמבט־על אפשר לראות קו בין תערוכה לתערוכה".

מה השאיפות בתפקיד החדש?

"נזכרתי בתמונה שחרותה בראשי מ־1982. נפתחה תערוכה של יהודית לוין והמוזיאון היה מפוצץ מאנשים, וצעירים רקדו על השולחנות בקפיטריה. זו הייתה רוח המוזיאון כשהוא היה מקום שבו קרו דברים עכשוויים ורדיקליים. המוזיאון נמצא בשינוי גדול אחרי תקופת סטגנציה, סגירות ושמרנות. יש דגש על אמנות עכשווית ועל העכשווי שנובע ממנה, ולשם אני רואה את עצמי הולכת".

תגדירי עכשווי.

"אין לעכשוויות הגדרה, אבל כשאתה רואה אותה אתה מזהה. "תנועה ציבורית" היא דוגמה למשהו כזה. הם מודעים, פוליטיים, נשכניים, עם מידה בלתי נמנעת של רפלקסיביות וביקורתיות על עולם אמנות משוכלל ומשומן".

השכלול והשימון לא הופכים את הרפלקסיביות לחסרת אונים?

"זה עדיין לא אומר שאפשר לוותר עליה. תמיד יהיה מישהו ביקורתי יותר ממך שיבין את מה שאתה עוד לא הבנת. אז לא לעשות כלום? להציג רק פיקאסו וגוטמן כי זה על בטוח? בעיני זו לא אופציה".

יש מגמה שמעניינת אותך במיוחד בימינו?

"אמנים אפריקאים הם בעיניי הדבר הכי מעניין כיום. לקח להם יותר זמן להגיע למרכזים. אבל גם פה פועל הפרדוקס של האמנות העכשווית. היא בולעת בחיבוק דוב את כל מה שמנסה לבעוט בה ולנער אותה".

גם האוצרות שלך הפכה לרפלקסיבית עם השנים. שתי התערוכות שתאצרי השנה יעסקו במוזיאון גם כמושא מחקר ולא רק כקופסה להצגת אמנות. הן מצטרפות לסדרת תערוכות שאצרת בחיפה ועסקו בקווי הגבול השונים של המוזיאון. את מדברת על הפרדוקס שבעשייה המוזיאלית, אך גם מתחזקת אותו. "האתגר שלנו הוא למצוא דברים ששומרים על הייחוד שלהם, ויש כאלה. הבעיה היא שתמיד זה יהיה 'אנחנו' שבאים ממרכזים שונים ועמדות כוח, שמחפשים את הייחודי והשונה. את הפרדוקס הזה אי אפשר לפתור. אין תערוכה של אמנים אאוטסיידרים שאצרו אוצרים אאוטסיידרים. אין אוצרים כאלה. יש אוצרים פוסט־קולוניאליסטים, אבל לא אאוטסיידרים, כי מטבעם הם לא ירצו לעשות תערוכה".

את חושבת שבעידן גלובלי עדיין יש הבדלים בין אמנות ישראלית ואמנות בינלאומית?

"הקירות בין המקומי לגלובלי הולכים ונעלמים, אבל יש עדיין הבדלים מתוקף היסטוריה שונה. זה ניכר גם באמנות אמריקאית. נדמה לנו שאנחנו מכירים אותה, אבל בעצם אנחנו מכירים רק את האלפיון העליון של האמנות האמריקאית שזוכה להכרה בינלאומית. במובן זה, אמנות מקומית עדיין קיימת וזה ערך טוב שקשור לאבות ואימהות וידע מקומי. חלק מזה קשור גם לעין הפרשנית. גיא בן נר אמנם מוכר בשדה הבינלאומי, אבל אנחנו תמיד נראה אותו בהקשר מקומי שבמובנים מסוימים הוא מרובד יותר. גם על יעל ברתנא, עם כל ההצלחה הבינלאומית שלה, אני חושבת שיש בעבודות שלה משהו שזר לא יבין".

בואו לעקוב ולדבר איתנו גם בפייסבוק, בטוויטר ובאינסטגרם. עדכונים יומיים על הכתבות הנבחרות בטיים אאוט ניתן לקבל בניוזלטר היומי שלנו

תגובות

now Silence is Golden SRV:SRV1 on: c422d06bb