טיים אאוט timeout

עדשה רחבה: איך נראה הצילום הישראלי בעיניים זרות?

| מאת: מיטל רז

"מבול", תערוכה חדשה במוזיאון אשדוד, היא ניסיון נדיר לשרטט תמונה של הצילום הישראלי וכוללת כמה מאיקונות הצילום המקומיות. מי שאחראים לה הם בכלל אוצרים איטלקים

צילום של עדי נס מתוך "סדרת החיילים"

תולדות הצילום הישראלי הוא סיפור חריג ויוצא דופן שלא דובר עליו מספיק. במשך שנים נחשב הצילום בישראל לאח חורג ולא רצוי של האמנות הפלסטית. עד שנות ה־70 רוב הצלמים הישראלים היו צלמי עיתונות או צלמים מגויסים, שמעולם לא זכו להיכנס בשערי המוזיאונים המקומיים. כל זה השתנה בין שנת 1977 ל־1978, שנות המפץ הגדול של הצילום – חנן לסקין הקים את המחלקה לצילום בבצלאל, גם במדרשה לאמנות נפתחה מחלקה דומה, אוצר ראשון לצילום מונה במוזיאון ישראל וגלריה ראשונה לצילום, "הגלריה הלבנה", הוקמה.

כל המוסדות הללו ניסו להביא את הצילום לקדמת הבמה ולבסס אותו בתור מדיום אמנותי לגיטימי, אבל ליוו אותו חבלי לידה קשים של שני עשורים לפחות. היום, טוענים אוצרי התערוכה "מבול" שנפתחה בשבוע שעבר במוזיאון אשדוד, אפשר להגיד שהצילום הישראלי ניצח והגיע לנקודת שיא עם עשרות צלמים שזוכים להצלחה בינלאומית: עילית אזולאי, שהציגה בין היתר ב־MoMA; עודד בלילטי שזכה ב־2007 בפוליצר; מיכל רובנר, היצוא המוצלח ביותר של האמנות הישראלית, והרשימה עוד ארוכה.

צילום של עודד בלילטי

עוד כתבות מעניינות:
הסיפורים מאחורי הצילומים הנדירים יוצאים לאור
סיכום 2017 בעולם צילום העיתונות הישראלי
התמונות שאתם חייבים להפסיק להעלות לאינסטגרם

"מבול" מבוססת על "הרוח והרימון", ספר שיצא לאור בשנה שעברה באיטליה ושסוקר 40 שנים של צילום בישראל. מחבריו – מאוריציו דה בוניס, אוצר ומבקר קולנוע וצילום איטלקי, והאמנית והעיתונאית אורית יודוביץ', ישראלית לשעבר שחיה זה 45 שנים באיטליה – נפגשו במשך שנתיים עם יותר מ־60 צלמים ישראלים. בסופו של דבר נכללו בספר 27 צלמים ישראלים, 26 מהם מציגים בתערוכה.

למרות התבססותו של המדיום, זהו אחד הניסיונות הבודדים מאז שנות ה־80 לשרטט תמונה, אם כי לא לגמרי מקיפה או כרונולוגית, של הצילום הישראלי. התערוכה כוללת כמה מאיקונות הצילום המקומיות בהן סדרת החיילים של עדי נס, סדרת החלומות של דגנית ברסט ו"מבול" של ברי פרידלנדר, שעל שמו קרויה התערוכה.

צילום של אורי גרשט

מלכוד המבט החיצוני

יובל ביטון ורוני כהן־בנימיני, אוצרי המוזיאון והאוצרים השותפים בתערוכה, מדגישים כי המבט החיצוני של דה בוניס ויודוביץ' הם לב ליבו של הפרויקט השאפתני. "סביר להניח שאם אנחנו היינו אוצרים את התערוכה היא הייתה נראית אחרת לגמרי", הם מעידים. "סקרן אותנו להשיג את המבט החיצוני הזה, כי הוא משחרר מעכבות, מדוגמות ומקיבעונות", מוסיף ביטון ומזכיר את חמשת אירועי ארט פוקוס שנערכו בירושלים בין 1994 ל־2008 ושנאצרו על ידי אוצרים מחו"ל. "גם ארט פוקוס ביקש לייצר את אותו מבט חיצוני כדי ליצור דיאלוג עם החוץ ולאפשר חשיפה של אמנות ישראלית בחו"ל", הוא אומר.

אז איזו בשורה מביא איתו המבט החיצוני? התערוכה והספר של דה בוניס ויודוביץ', שמתורגם בימים אלו לעברית, מתמקדים בשני היבטים מרכזיים בצילום הישראלי. ראשית, הם מסמנים שני עמודי תווך, או שני קטבים בצילום הישראלי: מצד אחד דגנית ברסט, תלמידתו של רפי לביא שמייצגת את מחנה המדרשה, עם יצירה שמתאפיינת בטשטוש הגבולות בין הציור לצילום ובחקירה אמנותית של המדיום. מצד שני שמחה שירמן, המזוהה עם בצלאל, שהביא לארץ בשנות ה־70 את בשורת הצילום האמריקאי על הדיוקנאות והנופים האפיים שלו.

התערוכה נעה באופן אסוציאטיבי בין אמנים "שירמניים" כגון גלעד אופיר, ברי פרידלנדר ושרון יערי (הרוב המוחץ של האמנים בתערוכה שייכים למחנה הזה) ואמנים שיוצרים במסורת של ברסט כמו ינאי טויסטר ועילית אזולאי. "אבל בסופו של דבר כל צלם מייצג את עצמו ומבטא את עצמו באופן שונה. הצלמים הישראלים לא הולכים אחרי אופנות, לכל אחד מהם יש עולם שלם בתוכו", מדגישה יודוביץ'. על היעדרו של דור צעיר של צלמים שמאתגרים את גבולות המדיום ופונים למחוזות של מיצבים רב תחומיים גדולים אומר ביטון: "אני לא פוסל את המהלכים האלו, הם מרתקים בעיניי, אבל מבחינתי זה נובע מניסיון להרשים. זו תולדה של רגשות נחיתות מול האמנות".

צילום של טל שוחט

ההיבט השני הבולט בתערוכה הוא התייחסות אל הצילום הישראלי מנקודת מבט גלובלית ולאו דווקא מקומית. הצילום הפוליטי, בעיקר התיעודי והעיתונאי, כמעט אינו נוכח בתערוכה (אף שמספר צלמי עיתונות כמו ורדי כהנא מציגים בה). במקום זאת התערוכה מחולקת לנושאים אוניברסליים יותר כמו הקשר בין צילום לזמן, לגוף ולכתיבה. גם הצגתם של אלינור קרוצ'י ואורי גרשט, שני צלמים שלא חיים בישראל כבר למעלה משני עשורים, מעלה שאלות על מהו בכלל צילום ישראלי ומיהו אמן ישראלי. "בדקנו עם גרשט אם הדימויים שהוא יוצר היום בלונדון דומים לעצי הזית שיצר בישראל והוא אמר שבוודאי שכן, שזה חלק מהמטען שלו", מציינת יודוביץ'.

עולה השאלה אם נקודת המבט החיצונית שאתם מציעים היא לא מסוכנת. אתם עלולים ליפול למלכודת הקולוניאליזם.
דה בוניס: "אנחנו נמצאים כאן הרבה ויש לנו קשר עמוק מאוד לאמנות הישראלית. אנחנו גם מכאן וגם זרים. צריך לעשות הבחנה בין מבט קולוניאליסטי לבין מבט זר. להיות זר זה לא אומר להיות קולוניאליסטי. לדעתי המבט הזר מצליח למקד את המציאות באופן מאוד מדויק".
"מבול: צילום ישראלי עכשווי",

← אוצרים: יובל ביטון, רוני כהן־בנימיני, מאוריציו דה בוניס ואורית יודוביץ', מוזיאון אשדוד, דרך ארץ 8 אשדוד, עד 13.10

רוצים להתעדכן ראשונים בכל מה שחם בתל אביב? הורידו את האפליקציה שלנו!
להורדה לאייפון | להורדה לאנדרואיד

בואו לעקוב ולדבר איתנו גם בפייסבוק, בטוויטר ובאינסטגרם. עדכונים יומיים על הכתבות הנבחרות בטיים אאוט ניתן לקבל בניוזלטר היומי שלנו

תגובות

now Silence is Golden SRV:SRV2 on: abf6601