טיים אאוט timeout

12 שנים של תיעוד

| מאת: יונתן אמיר

במשך 12 שנים עבד הצלם רון עמיר עם תושבי הכפר הפלסטיני ג'סר א־זרקא. התוצאה היא תערוכה ססגונית ומגוונת בת שלושה חלקים, שמציגה עבודה משותפת שהופכת את הצילום מתיעוד חד צדדי לאמצעי של דיאלוג

רון עמיר. צילום: בן קלמר

במשך 12 שנים ביקר הצלם רון עמיר בכפר ג'סר א־זרקא הסמוך לכביש החוף. 12 שנים של תיעוד עקבי ומגוון, שנוצר מקשרי ידידות ועבודה עם תושבי המקום. בשבת ייפתח במוזיאון חיפה חלקה הראשון של תערוכה משולשת באוצרוּת גלעד מלצר, שמסכמת את הפרויקט. התערוכה, שחלקיה ייפתחו שבוע אחרי שבוע, תוצג במקביל במוזיאון חיפה, במרכז לאמנות דיגיטלית בחולון ובבית הספר התיכון בכפר. כל חלק יישא אופי קצת שונה: בחיפה יוצג גוף תצלומים גדולים, שצולמו במצלמות בפורמט גדול ובינוני, עם תאורה מקצועית וכיוצא באלה, כפי שמקובל בתצלומי סטודיו. בחולון יוצגו עבודת וידיאו ועבודת הקרנה של מאות דימויים שעמיר צילם לבקשת התושבים, ושבניגוד לתצלומים הגלריסטיים נועדו למטרות פרקטיות ויומיומיות כמו שמאות, תיעוד משפחתי וכדומה. בכפר יציג עמיר עבודות שלו לצד עבודות של תלמידי תיכון שלמדו אצלו צילום במשך ארבע שנות עבודה במקום, במסגרת פרויקט אמן־מורה.

עמיר הגיע לראשונה לכפר המכונה בקיצור "ג'סר" בשנת 1996 כשעבד במשק של קיבוץ מעגן מיכאל, אולם רק כעבור שש שנים החל לצלם בו במסגרת לימודיו במדרשה לאמנות בית ברל. "בהתחלה הגעתי לחוף הים וביקשתי ממשפחות שבילו בו להצטלם", הוא מספר. "זה עדיין היה מרוחק כי לא הכרתי את האנשים, שחלקם אינם תושבי הכפר ובאו רק כדי להתרחץ בים. אחר כך כשחיפשתי את המצולמים כדי לתת להם עותק, התחילו להיווצר קשרים שיצרו את החלקים המאוחרים יותר של הפרויקט שהפך לעבודת הגמר שלי בסוף הלימודים".

מאז עברו 11 שנים. אני לא מכיר עוד פרויקט אמנות מקומי שעוסק במקום קטן במשך כל כך הרבה זמן.

"לא תכננתי מראש להישאר כל כך הרבה זמן, אבל דברים התגלגלו והפרויקט גדל ונעשה מורכב יותר. בעיניי המשך שלו נורא חשוב, כי הוא עוזר לנטרל או להגדיר מחדש יחסי כוח שצילום לרוב מבוסס עליהם. אם בהתחלה היה ברור שאני הצלם שעומד מאחורי המצלמה ומעצב את הפריים, ככל שהפרויקט התפתח הוא נעשה מורכב יותר, בעוד המצולמים מפסיקים להיות גורמים פסיביים והופכים לשותפים בבחירה, בתכנון והעיצוב וגם בבעלות על התוצר".

תן דוגמה.

"יש בתערוכה תצלום שנקרא 'אינתיד'אר ונעים', שמתאר זוג בבגדי כלולות. זו תמונת נישואים שצולמה ביוזמת הגבר. החתונה עצמה הייתה קטנה ומהירה והיא לא תועדה, אבל הוא רצה שבכל זאת תהיה לו ולאשתו תמונה למזכרת. אז הוא הזמין את הצילום והם קבעו כיצד הוא ייעשה, ובמקרה הזה אני פשוט עמדתי לשירותם. דוגמה אחרת היא סדרת תצלומי נוף של הכפר וסביבתו. אלו תצלומים שצולמו מגגות הבתים בכפר, והם בעצם מראים את המקום מהזווית ההפוכה לזו שנוסעי כביש החוף רגילים אליה. במקום להתבונן מבחוץ פנימה, הם מתבוננים מבפנים החוצה. לצלם מהגג הפרטי של מישהו זה לא משהו שאפשר לעשות סתם ככה. צריך קשר, שותפות ואמון כדי שתוכל לעשות דבר כזה, וזה משהו שנוצר רק לאורך זמן".

צילום של רון עמיר מתוך התערוכה "ג'סר אל־זרקא הלוך־חזור"

צילום של רון עמיר מתוך התערוכה "ג'סר אל־זרקא הלוך־חזור"

עמיר הוא בן 41, יליד קיבוץ יחיעם שבגליל המערבי, ומתגורר כיום בתל אביב. לצד חלקים מעבודתו בג'סר הוא הציג בשנים האחרונות גם תערוכת תצלומים שתיעדה פועלי בניין שב"חים. גם שם הקפיד על עקרונות עבודה המבוססים על פעולה ממושכת ושותפות, כשליווה את הפועלים במשך שנה וחצי כשעבדו והתגוררו באתר בנייה בכפר סבא. הוא מתבטא בזהירות, מודע לפוטנציאל הנפיץ של עבודתו, ובשלב מסוים אף אומר שלו היה קורא בעיתון חלק מהדברים שהוא אומר יכול להיות שהיה נרתע. "שלא ייראה כאילו אני בא להתכייף עליהם", הוא אומר. "כשאני עומד בלילה בקומה גבוהה של בניין בבנייה, עם כל הציוד הכבד והפלאשים והכבלים, אני בעצם קצת תלוי במצולמים, וזה יוצר מעמד שונה של הצילום שמשפיע גם על התוצאה".

איך קורה שקיבוצניק לשעבר יוצר פרויקטים משותפים דווקא עם פלסטינים? מעניין אותך לעבוד עם קבוצות אחרות באוכלוסייה בישראל?

"זה אולי יישמע מוזר, אבל ברמה כלשהי יש לפלסטינים ולי רקע דומה ושפה משותפת שאין לי עם חלקים מהחברה היהודית או עם מהגרי עבודה. אולי זה מה שמעודד את ההיכרות".

ועדיין, אתה אמן ישראלי והם פועלי בניין פלסטינים, אתה מצלם והם מצולמים. יחסי הכוחות נתונים וברורים, בין שתרצה ובין שלא.

"פעמים רבות מפגשים כאלה נוצרים עם תחושת אשמה שיוצרת הימנעות. אותה ההימנעות מחיכוך ומפגש ממשיכה לתחזק את ההפרדה שאנחנו חיים בה. בדיון על העבודות מג'סר שנערך בעמותת זוכרות קולנוען פלסטיני מפורדיס האשים אותי שאני עושה תצלומים של נשיונל ג'יאוגרפיק. זה לא נכון, לא מבחינה צילומית־אמנותית ולא מבחינת סוג הפעולה, ומעניין שדווקא תושבי ג'סר הם אלו שהתנגדו לביקורת הזו וסיפרו על השותפות שלהם בפרויקט".

ד"ר ורד מימון שכותבת בקטלוג התערוכה מתייחסת לעוצמה האסתטית והגיוון הסגנוני והססגוני של התצלומים, ובעקבות התיאורטיקן ז'אק רנסייר היא מוצאת את כוחם "לא בעובדת היותו צלם של דלות ושל 'אומללי העולם', אלא דווקא בהתעקשות שלהם על העושר". עד כמה שהפרשנות הזאת מפתה ומפוכחת ביחס לכוחה של האמנות ולמגבלותיה, היא גם מעוררת אי נוחות מעצם ניסיונה להסתפק במועט אך להציג זאת כמרובה"כיוון שהתהליך עצמו מאוד מרכזי בעבודה, עם הדגש על המשך והתפתחות אטית מתוך שותפות, הצילום הופך לגורם מחבר ומעצים שמאפשר לקהילה להתבונן על עצמה, לחגוג, לשמר את עצמה וגם סתם להיעזר בצילום ככלי שימושי. נוצר פה מכלול שגדול יותר מצילום כזה או אחר וממה שאני נתתי או אפשרתי באופן אישי. זה בניגוד לתיעוד עיתונאי מהיר, שבו הצלם מגיע למשימה ברורה במטרה לחזור עם מסקנות שהוסקו מראש".

הפרויקט נולד בתקופת האינתיפאדה השנייה והמשיך דרך שנות מלחמת לבנון השנייה ומבצעי עופרת יצוקה ועמוד ענן בעזה. אלו אירועים שטלטלו את החברה הפלסטינית, אך בתצלומים הם לא מורגשים כלל. "הנושא הפוליטי לא עלה כמעט אף פעם בשיחות בינינו, אלא אם אני העליתי אותו. אנשים עסוקים בחיי המשפחה והקהילה, וככה הם גם בוחרים לתעד את עצמם. אני חושב שזה קשור לאופי של המקום, שמנסה לשרוד ולהימנע מעימותים. זה לא סתם שג'סר הוא היישוב הפלסטיני היחיד לאורך מישור החוף שנשאר על האדמה שלו ב־48', במן שיישובים שניסו להתנגד גורשו בכוח או נאלצו לברוח. באזורים עירוניים, משכילים ומבוססים יותר, מתעסקים בשאלות פוליטיות הרבה יותר. בג'סר בעיקר מנסים לעבור עוד יום".

"ג'סר אל־זרקא הלוך־חזור" תוצג במוזיאון חיפה לאמנות, במרכז הישראלי לאמנות דיגיטלית חולון, ובתיכון מקיף ג'סר אל־זרקא במהלך חודש מרץ

בואו לעקוב ולדבר איתנו גם בפייסבוק, בטוויטר ובאינסטגרם. עדכונים יומיים על הכתבות הנבחרות בטיים אאוט ניתן לקבל בניוזלטר היומי שלנו

תגובות

now Silence is Golden SRV:SRV1 on: abf6601