טיים אאוט timeout

כיבוש? 1967? עולם האמנות הישראלי משותק מפחד ונשאר מתחת לרדאר

| מאת: מיטל רז

שלל התערוכות שקמו בארץ לציון 50 שנים למלחמת ששת הימים מחטיאות את המטרה שלהן בגדול, ולא רק כי עמוק בפנים הן בעצם משקשקות מפחד מהצנזורה - אלא גם כי הנושא הכבד מסרס את המעוף האמנותי

Sinai, destroyed Egyptian tank with portrait of Abdul NASSER.

גל תערוכות לציון 50 שנים למלחמת ששת הימים שוטף את ישראל בחודש האחרון. יותר מאשר הניסיון לצלול לעומק תוצאותיו של הכיבוש ורעותיו החולות, הוא בעיקר מלמד אותנו על הפחד והאימה שאוחזים בעולם האמנות בימים אלו. נראה שאוצרים ומוסדות אמנות בוחרים לדבר על הכיבוש בקול ענות חלושה מפחד שייקלטו ברדאר של מירי רגב או קיצוני כזה או אחר. אז מה יש לנו? בגלריה בסיס מוצגות עבודות מאוסף הגלריה לאמנות באום אל פחם – פה עצי זית, שם דיוקנאות "אותנטיים" של ערבים. במוזיאון ישראל מוצגת תערוכה של מיכה ברעם ובמרכזה סדרת עבודות צילום שמתעדות את הימים שלפני פרוץ מלחמת ששת הימים בנימה יותר אישית ופחות מלחמתית. במשכן לאמנות בעין חרוד מוצג "פרויקט אופוריה" השאפתני, חמש תערוכות ששוב מספרות לנו שכיבוש זה רע ומלחמה זה נורא. אשכול התערוכות נפתח עם "הי חיילים" מסדרת הציורים המדממים של משה גרשוני ו"הוא הלך בשדות" הנבואי של יגאל תומרקין, שני נערי הפוסטר של כל תערוכת אמנות פוליטית בעשורים האחרונים בישראל. גם שאר התערוכות, חוץ מהתערוכה הבינונית של גיא ברילר שהקים סטודיו פעיל במשכן, הן מסע נוסטלגי בזמן – צלם האופנה האנונימי ז'יל קארון בתיעוד זירות הקרב של 1967, ושוקה גלוטמן במיצב שמשחזר סלון טיפוסי של שנות ה־60 על ספרייתו עמוסת אלבומי הזיכרון ושידורי הטלוויזיה שיכורי הניצחון של אז.

מיכה ברעם - חייל ליד הכותל, מלחמת ששת הימים, יוני 1967

מיכה ברעם – חייל ליד הכותל, מלחמת ששת הימים, יוני 1967

במוזיאון ינקו דאדא בעין הוד מוצגת "מכפר באת ואל כפר תשוב" באוצרותו של ראפת חטאב, שבחר לציין את 50 שנות הכיבוש דרך סיפור הולדתו של עין הוד, לשעבר עין חוד, שתושביו גורשו ונדחקו לכפר סמוך בלי חיבור למים ולחשמל עד לפני תשע שנים. חטאב שייך לדור שלישי של אמנים שעוסקים באופן מתריס וגופני בנרטיב הפלסטיני, בעיקר בווידיאו ובפרפורמנס, ועל הנייר מדובר בתערוכה עם פוטנציאל. אבל גם כאן נראה שהפחד ניצח והתוצאה היא תערוכה מנותקת מכל הקשר עם רומנטיקת דו־קיום ברוח האמנות הפרימיטיביסטית.

רבות דובר על ההשפעה העצומה של מלחמת ששת הימים על התרבות הישראלית. למפעל התרבותי הענף שהולידה המלחמה האמנות הפלסטית תרמה בעיקר את התבססותו של ז'אנר האמנות הפוליטית, כמו שעשתה באותם שנים מלחמת וייטנאם בארצות הברית. שנות ה־70 המוקדמות הולידו את היצירות הפוליטיות החשובות ביותר שידעה האמנות הישראלית: מיכה אולמן, משה גרשוני וחבריהם שהעבירו אדמה בין קיבוץ מסר הישראלי לכפר מצר הערבי, פנחס כהן גן שצעד לכיוון ארבעת גבולות המדינה והטמין באדמה מטילי עפרת, ומיכל נאמן שהציבה את שלטי "העיניים של המדינה" בחוף שרתון. יש עדיין מי שמתעקש שפרק האמנות הפוליטית בישראל נחתם עם "הבעיה של הציור היא הבעיה הפלסטינית" של גרשוני ב־1977.

אשראף פוואחרי - חמור (צילום: אשראף פוואחרי)

אשראף פוואחרי – חמור (צילום: אשראף פוואחרי)

התערוכות שמוצגות בימים אלו ממשיכות להזין את התפיסה הזאת עם ייצוג זניח לאמנים צעירים (מתחת לגיל 50), שרובם לא ממש מתיישבים על הטיקט של האמנות הפוליטית. את ארקדי זיידס, שמשתמש בעבודות שלו בסרטונים שמתעדים הפרת זכויות אדם בשטחים, או את קולקטיב הצלמים אקטיבסטילס, שלוקחים חלק פעיל בזירות סכסוך שהם מתעדים, לא תמצאו בתערוכות האלו כי הם חבית נפץ דליקה. אפילו "תנועה ציבורית", אחת הקבוצות המשמעותיות שפועלות פה בעשור האחרון, עלולה לעצבן מישהו שם למעלה בחלונות הגבוהים עם עבודות הפרפורמנס שלהם שעושות צחוק מהטקסיות הלאומית מלאת הפתוס.

נראה שעולם האמנות מעדיף לשמור בתקופה הזאת על שקט תעשייתי ולא לעצבן אף אחד, אבל זה לא רק פחד אלא גם חוסר מעוף אוצרותי. לא רק דימויים של אלימות ומיליטריזם הם תוצר של הכיבוש. בשנים האחרונות לא מעט אמנים חותרים תחת אתוסים ונרטיבים שהתגבשו בעקבות המלחמה, בהם ליאור גריידי, שהציג לפני ארבעה חודשים תערוכה מצוינת בגלריה הקיבוץ שעסקה בסיפור גירושם של תימני הכנרת, דור זליכה לוי שמעיד על עצמו כמי שעוסק בתרבות יהודית־ערבית (ולא בתרבות מזרחית), ודור גז שקושר את האוטוביוגרפיה הפרטית והמורכבת שלו עם סיפורים נשכחים מההיסטוריה המקומית. ואיך אפשר בלי להתייחס להיעדרן של אמניות מהתערוכות האלו (כרגיל): מתוך 53 מציגים בתערוכה בעין חרוד רק 10 אמניות, ומתוכן רק שתי אמניות צעירות. לא חסרות אמניות סופר רלוונטיות לנושא? למשל רותי סלע ומעין אמיר עם פרויקט "אקסטריטוריה" שלהן שנודד בכל העולם. אז כמו שזה נראה, גל תערוכות 50 השנים לכיבוש ייזכר פחות בגלל התערוכות עצמן ויותר כעדות מצמררת לאחת התקופות האפלות שידעה האמנות והתרבות הישראלית.

ראידה אדון, לעבר החומות

ראידה אדון, לעבר החומות

"פרויקט אופוריה", המשכן לאמנות עין חרוד, עד 29.9
"מכפר באת ואל כפר תשוב", מוזיאון ינקו דאדא עין הוד, עד 30.9
"מיכה ברעם: 1967", מוזיאון ישראל, עד 28.10

בואו לעקוב ולדבר איתנו גם בפייסבוק, בטוויטר ובאינסטגרם. עדכונים יומיים על הכתבות הנבחרות בטיים אאוט ניתן לקבל בניוזלטר היומי שלנו

תגובות

Silence is Golden SRV:SRV1 on: 750d02952ce142a498