טיים אאוט timeout

שמעו בדיחה: הבדיחות והמערכונים שעשו את ההומור הישראלי

| מאת: מערכת Time Out

מחנוך לוין לאסי וגורי, מהמכווצת של טליה שפירא למכונה שלא עושה כלום של הקומדי סטור - אלה הם הרגעים המשפיעים והחשובים בתולדות ההומור הישראלי

השתתפו בפרויקט: אוהד מילכגרוב, אילן קובץ', גיא פרחי, גיתית פישר, דור כאהן, דור מוסקל, הדר תדמור, חגית גינסבורג, חן אביגדורי, יאיר ניצני, יגאל שפירא, ירון טן ברינק, ליאור דובדבני, נדב נוימן, נופר וחש, נעמה רק, עומר ריבק, עידו רוזנטל, עידן ברקאי, עמית קלינג, עמית הרשקוביץ

יש בדיחה מפורסמת שדיוויד פוסטר וואלאס סיפר פעם בהרצאה, על שני דגים צעירים שפוגשים דג מבוגר ששואל אותם "איך המים?", ואחרי שהם מתרחקים ממנו בשחייה הם שואלים זה את זה: "מה זה לעזאזל מים?".

הומור ישראלי הוא קצת כמו מים. אנחנו כל כך שוחים בתוכו שלפעמים קשה לדעת מה הוא בדיוק. כולם מצטטים את "ארץ נהדרת" והגשש החיוור ללא הפסקה. יש אנשים שכל מערכת היחסים שלהם מבוססת על מערכונים של "תותית". אז ניסינו להבין מה מצחיק אותנו, במה אנחנו מתעסקים במשך השנים, מה משפיע עלינו. קצת פרספקטיבה כדי להבין מה הקשר בין הנונסנס של "ניצה ולחם" לאורי זוהר וחבורת לול.

רשימות מהסוג הזה נוטות להיות סוג של חוכמה בדיעבד – אנשים נזכרים בדברים שכבר נכנסו אל הקאנון – אז כדי להגיע לתוצאות מעניינות ומחכימות יותר ולגבש רשימה פחות ממלכתית, לפחות בחלקה, פנינו אל קומיקאים וכותבים שעוסקים בהומור וביקשנו מהם לבחור בדיחות ומערכונים שהשפיעו עליהם ושורות שעדיין מעסיקות אותם. בחרנו כמה שהשפיעו גם עלינו והוספנו את אלה שאי אפשר בלעדיהם.

מפת ההשפעות שהתקבלה עוברת דרך ייאוש קיומי ומסלימה לצעקות די בקלות, כוללת קנאה ונוסטלגיה והרבה מאוד נונסנס שמפציע בסוף האייטיז, מתגבר בשנות ה־90 וזוכה לקאמבק גדול בימים אלה ממש. מעל הכל מתקבל הרושם שהבדיחה הכי גדולה היא העברית בכבודה ובעצמה, שפה מכובסת ומכובדת במציאות מזיעה מדי. יצא מצחיק.
עמית הרשקוביץ

רבע עוף או בורקס

"רבע עוף או בורקס! אני רוצה לדעת פעם אחת ולתמיד איפה אני עומד"
הערב עם רבקה מיכאלי, 1971
חנוך לוין

יוסי בנאי ורבקה מיכאלי במערכון "רבע עוף או בורקס"

אם אפשר לדבר על מוקד אחד ביצירתו של חנוך לוין, על מפעל החיים שלו, יהיה זה הצגת הפתטיות וחוסר המשמעות בחיים האנושיים לצד האירוניה שבחיפוש אחר המשמעות הזאת. לפעמים הוא היה חומל, לפעמים חבט בדמויותיו ללא רחמים, וכמעט תמיד הוא היה מצחיק עד דמעות (של עצב). מכל המחזות, המערכונים והשירים שנוגעים בעצב החשוף הזה בחרנו במערכון שדווקא לא עלה על הכתב אלא קנה את עולמו בזכות יוסי בנאי ורבקה מיכאלי הנהדרים ומזקק את האלמנט הלוויני.

באמצעות השאלה הבורגנית וחסרת החשיבות הזאת (שהתחלפה מאז ב"עוף או דג") לוין צולף ברצון האנושי לנחת, ודאות, הגדרה עצמית וביטחון ופוגע בול. בני הזוג חיים ובלה מגיעים לחתונה ומנהלים דיאלוג של חירשים שבו הם מאשימים את המארחים בחוסר אנושיות מזעזעת ומתחרים מי הכי מסכן. חיים לא יכול לעמוד במתח ומוכרח לדעת אם מתכוונים להגיש רבע עוף ("רבע עוף או בורקס, רבע עוף או בורקס! אני רוצה לדעת פעם אחת ולתמיד איפה אני עומד, מי אני? מי אני! אני רוצה לדעת"), ובלה מאבדת את זה כי ייתכן שהורי החתן אינם יודעים שהיא אשת מהנדס וחושבים אותה ללא יותר מאשת טכנאי ("נגיד שאם הכלה אומרת לאם החתן שאני אשת מהנדס … האם זה אומר שאם החתן תעביר את זה הלאה לבעלה?… מה אכפת לה בכלל, לפרוצה הזקנה, שאני סובלת? העיקר שהיא מאושרת… הלוואי שזו תהיה שמחתה האחרונה! … מה אכפת לה שאשת מהנדס שעלולים לחשוב שהיא אשת לא מהנדס מפרפרת את הפרפורים שלה מול העיניים שלה"). מסביב החתונה מתקיימת ונמשכת בלי להפריע לבני הזוג להתנתק עוד ועוד מן העולם, אשר לרגע לא מתעניין, האכזר הזה, בסבל שלהם.

הפתוס נשפך מבנאי ומיכאלי כמו יין תוסס בחתונה זולה והם תופסים את המהות הלווינית טוב לא פחות משחקניו הקבועים בקאמרי. הבדיחה העצובה הזאת מגיעה לשיאה כשבלה תוהה אם במותו של חיים יידעו סוף סוף "שזו המתייפחת ליד הארון היא אלמנת מהנדס" וחיים מהסה אותה ואומר: "לא, בלה. השאלה היא זו – יום לאחר פטירתך אני יושב על שרפרף, ראשי מוטה למטה, השכנים נכנסים לעודד אותי, ומביאים לי – מה? רבע עוף או בורקס?".

הושפעו: החמישייה הקאמרית, היהודים באים, הטורטלים, טלוויזיה מהעתיד

סיפור הארון

"מכיוון שלא בוכים על חלב שנשפך, ויטורה פרסטו מיד שפך חלב על הרצפה כדי שאף אחד לא יבכה"
כוורת – סיפורי פוגי, 1973
דני סנדרסון

אם מחר ינחתו בישראל חייזרים, ייפלו על פרלמנט של אבות מצחיקולים ויבקשו לפגוש את המנהיג שלהם, הם כנראה ייקחו אותם לדני סנדרסון. סנדרסון הוא המלך של בדיחות הקרש ועם חברי כוורת הוא שכלל את יכולותיו בתחום ההומור העצי לדרגת אמנות. הקומדיה של כוורת מבוססת על משחקי מילים ושנינויות, קולות מצחיקים, מצבים משוגעים ושטויות מוחלטות, לפעמים עם לחן ולפעמים – כמו ב"אנשי הארון" – בצורה מערכונית.

זהו מעשה במספר חברים שחיכו לפוגי בתוך הארון עד שנמאס להם ואז הוא חזר וכעס עליהם. הכל מוזר כל כך שאפשר לחשוב שהאנשים הממתינים בארון הם חיות, יצורים מיתיים, גמדים או הזיות סכיזואידיות של פוגי, בגילומו הבלתי נשכח של מאיר פניגשטיין, מתופף הלהקה.
רוב השירים של כוורת קומיים במידה כזאת או אחרת, אבל ראוי להזכיר עוד כמה רגעים קומיים מובהקים מתולדותיה: מתמטיקה ("בין הפותרים נכונה יוגרל פותר שלא ענה נכונה"), שיעור פסנתר ("את הפסנתר המציא שלמה קרשצ'נדו בשנת 1723, כשניסה לבנות נבל וטעה במידות") ו"הבלדה על ארי ודרצ'י" ("מעסיקים את עצמם בתמרוני רגליים מהפכניים שיכולים להוציא מטבח מכליו").

ההומור של כוורת מבוסס נרטיבים ורצוף בפאנצ'ים לא פחות מפרק ממוצע של סיטקום, אבל בקצב מדוד שאינו מפציץ את חושיו של המאזין ומאפשר גם לדוד הפנסיונר שלכם לקלוט מה מתרחש. כל קטע כזה מתחיל מוזר ומקצין עוד ועוד משורה לשורה, עד שהכל נעצר ואתה נשאר עם הבלגן בראש שלך, בלי התרה או פאנץ', כאילו הכל נורמלי לגמרי. ילדים אוהבים את זה כי שירים לילדים נוטים להיות מוזרים. מבוגרים אוהבים את זה כי הביזאר והמתחכם עובדים טוב מאוד ביחד. והקול של פוגי? הוא קונצנזוס חוצה דורות.

הושפעו: כל טוויטר

מכונה שלא עושה כלום

"ובכן, זוהי מכונה שלא עושה כלום"
קומדי סטור, 1994
יואב צפיר

קומדי סטור – המכונה שלא עושה כלום

"הקומדי סטור" היו אנומליה, אבל זה לא היה משהו שבני הדור שגדל עליהם יכול היה להבין או להעריך בזמן אמת. ספק אם מישהו מחברי מופע המערכונים שצמח בבית ציוני אמריקה היה יכול לצפות שהם יהפכו ללהיט דווקא ובעיקר בקרב ילדים, עם אינספור מוצרים נלווים שניסו איכשהו להדביק את הפאנצ'ים הגסים שלהם על פוגים. ספק עוד יותר גדול הוא כמה מהילדים הבינו את הבדיחות שהם ציטטו באובססיביות, ולמרות זאת הם נהרו ל"קומדי סטור" בהמוניהם ובלעו את הצבעוניות, הטראשיות והאנרכיה, הרבה לפני שהם ידעו מה המילים האלה אומרות.

"מכונה שלא עושה כלום" הוא הכי קרוב ש"הקומדי סטור" הגיעו למשל זן. המדען המטורף של גיל ססובר ממציא מכונה ומביא אותה למבזק של ז'ק, אבל נמאס לו שהמכונות שלו לא עובדות, לכן הפעם הוא בנה מכונה שלא עושה כלום. המכונה, כמובן, מתמרדת גם הפעם ועושה "מווווו", מה שגורם למדען להפריח לאוויר את המשפט הנפלא "מרד אלור! עד שאתה בונה מכונה שלא עושה כלום, היא עושה משהו". מכונה שלא עושה כלום שעושה משהו – ספק אם הם תכננו שזה יהיה משל על ההצלחה המופרכת שלהם, אבל מצד שני, מתי משהו עבד להם כמו שהם תכננו? לא הייתה עוד מכונה כמו "הקומדי סטור" וגם לא תהיה. יש שיגידו שזה דבר טוב, אבל הם סתם לא היו בגיל הנכון בתחילת שנות ה־90.

הושפעו: הרצועה, לילה בכיף, טלוויזיה מהעתיד

חנוכה ושולמן מהעבר

חנוכה: "בוא נהרוג אותם"
שולמן: "אפשר לדבר איתם"
חנוכה: "גם אופציה"
מ"ק 22, 2004
ירון ניסקי, דורון צור, אסף הראל

מ.ק 22

הבחירה של עידן ברקאי: "שתי הדמויות הראשיות, שולמן וחנוכה, חוזרים בזמן ונתקלים בעצמם מהעבר. שולמן מבחין בהם והדבר הראשון שחנוכה אומר הוא 'בוא נהרוג אותם'. ממש עשה לי נעים לקבל בדיחת מד"ב טובה בסביבה טלוויזיונית שהייתה אז די פרובינציאלית ונטולת ז'אנרים".

כש"מ.ק 22" עלתה לשידור היא נראתה כמו "סאות' פארק" עם קצוות חדים, פשוטו כמשמעו – במקום להיראות כמו עיגולים גזורים ומדובקים הדמויות נראות מצולעות כמו פיקסל ארט. היה צריך רק חמש דקות צפייה כדי להבין ש"מ.ק 22" היא יותר מניסיון להפעיל את הנוסחה האמריקאית של סאטירה מצוירת בסביבה צבאית. הייתה לה עונה אחת ועשרה פרקים, והיא ניצלה כל דקה כדי להוכיח שהיה שווה להסתכן עליה. היא בעטה בפנים לסלבס ולפרות קדושות מקומיות אבל היו בה גם סצנות חיילים כמעט בורקסיות שחיילים עדיין יודעים בעל פה.

היא הרסה לדמויות שלה את החיים בכל פרק אבל אהבה אותן מכל הלב. היא העזה עם עלילות מד"ביות משוגעות ורפרנסים גיקיים נישתיים. פרק המסע בזמן הוא כל הדברים האלה ביחד – מתחיל בעקיצה על הבזבזנות של צה"ל, ממשיך עם מחזה אבסורד, חותך לתנ"ך ומסתיים בקטע הקאלטי שבו חנוכה ושולמן נתקלים בדילמה הקלה בעולם: כלא או השתלמות רס"רים. לכמה סדרות מצליחות יש פחות תוכן בעונה שלמה.

הושפעו: פעם בשבוע עם תם אהרון, הכלום הגדול, סוף הדרךמשפחת עמיר

משפחת עמיר

"כל כך התעצבנתי – הייתי יכול לרצוח אותו"

היהודים באים, 2014
אריאל וייסמן

הבחירה של ליאור דובדבני.

בבלשנות היפותזת ספיר וורף קובעת כי קיים יחס ישיר בין הקטגוריות הלשוניות של השפה שבה אדם מדבר לאופן שבו אותו אדם מבין את העולם. כלומר, אם אדם או חברה מסוימת משתמשים בביטוי "לרצוח" כדי לבטא חוסר שביעות רצון מאירועים קטנים וזניחים, זה יכול להוביל לתוצאות קטסטרופליות.

"היהודים באים" מצטיינים ברגעים המינוריים שחבויים בתוך הרגעים ההיסטוריים ולהפך. במערכון הזה אנחנו מגלים שרבין נרצח כתוצאה מאי הבנה בשיחה שמתקיימת בשעת ארוחת ערב בבית משפחת עמיר. זה מערכון על היתממות, על ההתנערות מאחריות של גורמים מסיתים, אבל כמו כל מערכון מוצלח – הוא גם על היפותזת ספיר וורף.

המערבון ההונגרי

"אנא קורבה?!"
כבלים, 1992
אריק איינשטיין, מוני מושונוב, צבי שיסל

מתוך "כבלים"

הבחירה של דור מוסקל: "הסרט של אריק איינשטיין, מוני מושונוב וצבי שיסל הוא חלק בלתי נפרד מהילדות שלי. צפיתי בו עשרות פעמים והזפזופ בין הערוצים השונים בסרט הוא בעיניי דוגמה מעולה לאיך לארוז מערכונים שונים לגמרי לתוך יצירה אחת".

יש משפט מפורסם שאומר "מצחיק באולפן, עצוב בבית". הכוונה היא שעל סט של קומדיות אמורים לסבול, לשייף כל בדיחה, להיות נורא רציניים. לאריק איינשטיין היו חבר'ה, והוא עשה איתם צחוקים על הדברים שהם אוהבים: כדורגל, מערבונים, סרטים איטלקיים. זה נראה כיף וזה היה כיף ורק רצית להיות חלק מכל זה. "המערבון ההונגרי" הוא תינוק היברידי של מערבונים אמריקאיים והעלייה ההונגרית, והשיא הוא הג'יבריש הבלתי מנוצח של אריק איינשטיין ומוני מושונוב.

הושפעו: ארץ נהדרת, ערוץ הכיבוד

המוסך

"ירדנו למקסימום, יותר מזה?"
הגשש החיוור – עובדים עלינו עבודה עברית, 1977
יוסי בנאי, על פי אפרים קישון

הבחירה של עידו רוזנטל: "ארבע מילים. ארבע מילים שאומר שייקה המוסכניק ומסכמות בתוכן את כל מערכת היחסים בין נותני שירות ללקוחות עד היום. זאת הייתה הגדוּלה של הגשש ושל יוסי בנאי שכתב את המערכון הזה. הם הביאו לבמה דמויות שכל אחת מהן הייתה פגומה בדרכה אבל לא יכולת שלא לאהוב אותן".

אין הומור ישראלי בלי הגשש החיוור ואין טקסט קומי בעברית שמכיל יותר בדיחות פר דקה מהמערכונים שכתבו להם ניסים אלוני ויוסי בנאי. משחקי מילים, תחדישי שפה, פאנצ'ים קורעים, דמויות סאטיריות – כל הפרוטוטיפים והארכיטיפים העל זמניים של הדאחקה הציונית ההולמת כבר בפנים ("כפי שאתם יודעים המצב הביטחוני השתפר לרעה"). הכישורים הקומיים והתיאטרליים המושלמים של שייקה, גברי ופולי היו מעבדה מעולה לניסויים בפיתוחה של הבדיחה הישראלית המושלמת. יש שיאמרו שהבדיחה הישראלית המושלמת היא "החלונות משבדיה, הזכוכית מנירוסטה", ויש שיצביעו על כל מערכון המוסך, עם כל האלמנטים און דה האוס.

הושפעו: כולם

מוח על האש

דובלה גליקמן: "איך אומרים אבן בצ'רקסית?"
גידי גוב: "למפוצ'ינה"
דובלה גליקמן: "נכון. מה זו למפוצ'ינה?"
גידי גוב: "מנוף"
זהו זה, 1990

הבחירה של אילן קובץ'

"זהו זה" הייתה פיצ'ר נצחי בלוח המשדרים של הטלוויזיה החינוכית מאז סוף שנות ה־70, אבל תור הזהב הקומי שלה התחיל בשלהי האייטיז עם סדרה ארוכה של פרודיות מבריקות על הטלוויזיה החד ערוצית של אותן שנים, ובראשן "סרט ערבי" האהובה.

הבדיחות הכי טובות של "זהו זה" נולדו מאימפרוביזציות בשידור חי, אבל הכתיבה הקומית המהודקת של דניאל לפין, חיים אידיסיס, שלמה משיח, חנן פלד ואחרים (כולל אפרים סידון וב. מיכאל מ"ניקוי ראש") נתנה לה את הקלאס ואת האינטליגנציה, עד כדי עמידה מכובדת במבחן שיניו האכזריות של הזמן.

הושפעו: ארץ נהדרת, העולם הערב, פלטפוס

משה והאורנג'דה

"מה יש'ך מאורנג'דה, משה?"
פליטת פה, 1984
מנחם זילברמן

הבחירה של יגאל שפירא וחן אביגדורי. שפירא: "בוא נשים את הסוף של האיש הזה בצד. זה המערכון שניבא את לימור, את הפילוסים וכו'".

אביגדורי: "היום כבר אין הרבה אנשים שקוראים להם משה, אין אורנג'דה ואין דודו טופז, אבל המהות נשארה – ישראליאנה במיטבה. גם היום, 35 שנה אחרי המערכון, בעידן שבו כל הישראלים מה זה מבינים באוכל, כל טיול משפחתי בשבת נפתח בשאלה 'איפה אוכלים'".

הושפעו: מערכון הפילוסים, רק בישראל

המכווצת

"תסלח לי בבקשה, אני יכולה לשאול אותך שאלה אינטימית? לאן נעלם הג'וי אוף לייף שלך?"
אחת העם, 1988
טליה שפירא

טליה שפירא, שנפטרה מסרטן בגיל 45, הייתה אחת הקומיקאיות האהובות של שנות ה־70־80. ב"המכווצת" היא מגלמת גורו לחיים טובים, ללמדנו שגם באייטיז ישראלים הלכו לסדנאות מודעות וניסו לשפר את החיים באגרסיביות בלתי נדלית.

הושפעו: החמישייה הקאמרית, מקום לדאגה, עדי אשכנזי

חתולה שחורה

"בא כלבלב יעשה הב הב, תבוא פרה תעשה מו מו, יבוא כריש יכרשכרשכרש"
אחד העם 1, 2003
אילן פלד ויעל פוליאקוב

הבחירה של חגית גינסבורג: "היו שנים שבהן אני והחברות שלי היינו שרות את זה זו לזו יום יום. 'אחד העם 1' זה קאלט, אבל ברור מאליו – אין פרק שם שלא שופך אותי על הרצפה וגורם לי לקרקר מצחוק. השיר הזה מנקז לתוכו את כל הטמטום והגאונות שהיא מירי הפקחית, ומה שאילן פלד עשה ממנה. אני רוצה שזה יהיה שיר הכניסה לחופה שלי".

בזמן אמת זכתה "אחד העם 1" לביקורות פושרות ולשוויון נפש כללי. בזכות האינטרנט היא צברה עוד ועוד אוהבים, שהכריחו את כל החברים שלהם לצפות בזה שוב ושוב ושוב עד שיקלטו את העניין. "חתולה שחורה" התוותה דרך למערכוני אינטרנט שבאו אחריה, עם תערובת השטויות והזעם והבדיחות שאי אפשר ממש להבין והן עדיין מצחיקות רצח.
הושפעו: תותית, ניצה ולחם

החיפזון מהשטן

"מה התברר? שמרוב מהירות בעל המלון העיר מישהו אחר"
לול, 1979
אורי זהר

הבחירה של דור כאהן: "זו פשוט בדיחה גאונית עם פאנץ' ממש ממש מפתיע".

בתקופה שבה הבדיחות הכי פופולריות היו בסגנון "איש אחד נכנס לבר" או "איש אחד אמר לחבר שלו", אורי זהר סיפר בדיחה שהיא כמעט בנאלית במבנה הקלאסי שלה, אבל עם סוף סוריאליסטי ועקום ומיוחד. קצת כמו החיים שלו.

הושפעו: טייכר וזרחוביץ', אבי אטינגר

הבנק

"חזון! עוצמה! כוח – לצמוח! יש! תודו! לא? מה לא?! אתם לא! אוקיי, אז אני אתן לכם לווינים! לייזרים! ספוטניקים! חלליות! פקידות מעופפות!"
פרסומת לבנק מזרחי, 1987
שמואל וילוז'ני

בראשית ימי הסטנדאפ הישראלי היה שמואל וילוז'ני. הארץ הייתה תוהו ובוהו כהרגלה, אבל אל ביצת ההומור המקומי המנומנמת פרץ וילוז'ני כטייפון של נונסנס פרוע והגיגים מוטרפים על הישראליות (ועל אורסולה!); כל החלוציות הזאת התפוצצה לראשונה על המסך בפרסומת לבנק המזרחי, פריצת דרך פרודית שהגחיכה את תת-הז'אנר הפומפוזי של פרסומות לבנקים וסללה אוטוסטרדה של פרסומות קומיות ומודעות לעצמן, בדרך כלל בכיכובם של קומיקאים בולטים, כמו גם דור שלם של נערים שגם שלושים שנה אחר כך עדיין ממלמלים לעצמם "מה לא? אתם לא! ספוטניקים! חלליות!"

הושפעו: אסי כהן בבנק הבינלאומי ונחשול אינסופי של פרסומות עם קומיקאים

פלדרמאוס בבית הלבן

"נו מור פרי טיקטס טו יד ושם!"
החמישייה הקאמרית

הבחירה של חן אביגדורי: "'נו מור פרי טיקטס טו יד ושם!', זה האיום שמנפנף בו העסקן הישראלי הקטן בפני המזכירה בבית הלבן אחרי שהיא לא מאשרת לו פגישה מעכשיו לעכשיו עם נשיא ארצות הברית. כל ההתקרבנות והאדנות הישראלית במשפט אחד. מיותר לציין שהכניסה ליד ושם היא ללא תשלום וגם לא תענוג גדול".

האליטיזם הקליל והמודע לעצמו שמחלחל בכל פריים (החל מהפתיח שבו הם מנגנים על כלי קשת), התל אביביות הלא מתנצלת, ההומור היבש והבוטה שבכל זאת זרם, רעיל ויפהפה, לתוך השפה העברית. במובנים רבים החמישייה הקאמרית היו תמונת המראה המוחלטת של הקומדי סטור, ושתיהן יחד יוצרות אולי את התמונה המדויקת ביותר של מה שהיה פה בניינטיז.

הרבה קומיקאים שלחו מערכונים של החמישייה הקאמרית לפרויקט הזה, אבל היינו צריכים לבחור רק אחד. האם הוא מייצג את התוכנית? לא, וזה היופי שבה: אין מערכון אחד שמייצג אותה. היא זגזגה לא רק מפרק לפרק אלא גם מקטע לקטע, סכיזופרנית ונפלאה. בדיוק כמו הניינטיז בישראל.

הושפעו: כולם

כמעט שבת שלום

"ישתדרג שמו לעד"
ארץ נהדרת, 2016
שרון טייכר וערן זרחוביץ'

מתוך "ארץ נהדרת"

מה שהתחיל כדמות בתוכנית של טייכר וזרחוביץ' הפך לאחד הסמלים החזקים של "ארץ נהדרת". החרטוטים הפסאודו מלומדים של ראובן, שמנסה "לחזק" את בת דודתו אסתי, הם אולי דאחקה על פרשני מקרא בפרוטות, חוזרים בתשובה שחופרים לך במוח והסתירות בין חול לקודש, אבל הם בעיקר תעודה נוספת לוירטואוזיות הלשונית של טייכר וזרחוביץ' ו"ארץ נהדרת" בכלל.

השמולדוזר

"אדוני המפקד, שני צעדים מהחלון שלי עומד שמולדוזר, אבל ענק בצבע ירוק"
תעלת בלאומילך, 1969
אפרים קישון

הבחירה של יאיר ניצני: "הקטע שהם מנסים לתאר את הרעש שעושה הדחפור – מקהלת הרעש – זהרירה חריפאי עושה חיקוי וזה שטותי ונהדר".

מתוך הסרט "תעלת בלאומילך"

ישראלים אוהבים להתלונן. יותר מזה – ישראלים אוהבים להתלונן על הביורוקרטיה. כנראה בגלל זה אפרים קישון זכה למעמד איקוני נדיר כל כך בתרבות הישראלית – הוא מלך הקוטרים, איש שידע איך לכתוב מוקצן ומצחיק אבל להישאר תמיד מספיק קרוב למציאות כדי שכולם יזדהו, יצקצקו ויגידו "זוועה, פשוט מדינת חלם". בלתי אפשרי לכתוב בעברית על האטימות והטמטום של המערכת בלי להפוך לנספח ביצירה של קישון עצמו. "תעלת בלאומילך" מצליח להיות יותר מסתם ביקורת על עיריית תל אביב (או עיריות בכלל) – הוא נע בין קומדיה מדוברת יבשה להומור פיזי מופרע, עושה את שניהם נהדר וטובל את כל זה בטרגדיה.

הושפעו: ארץ נהדרת, היהודים באים

הציצים והדוגי

"מכירים את זה שאתם מזיינים את חברה שלכם בדוגי ותוך כדי הציצים שלה מוחאים כפיים?"
לילה בכיף, 2009
שחר חסון

ציצים שמוחאים כפיים בזמן זיון זה הומור כל כך נמוך, ואולי זו הסיבה שבדיחות מהסוג הזה שרדו מימי הפלמ"ח ועד ימינו. שחר חסון היה סבלני, והנה זה השתלם: הזין שלו שיוצא עם מגבת על הכתף ושר "ווי וויל רוק יו" חזר להיות באופנה. כי זה לא רק נמוך – חסון יודע לדמיין ולתאר סיטואציות בנאליות לא בתחכום או במבט פילוסופי, אלא בשילוב ייחודי של וולגאריות ומוזרות. וזה עובד.

ניצה ולחם

"הלוואי שלא הייתי פצוע ברגל. הלוואי שהייתי פצוע בראש, במחשבות"
צא רפא, 2010
רועי כפרי, ניב מג'ר

הבחירה של דור מוסקל: "קשה לי לבחור מערכון או משפט אחד מניצה ולחם, אז בחרתי במערכון שבו הם ממתינים לרופא שמרכז בעיניי את הפשטות המבריקה של רועי כפרי וניב מג'ר בארבע דקות".

האינטרנט הוא חרב פיפיות לקומיקאי המתחיל – הוא פתוח לכולם, גם לדברים הכי משונים ונישתיים בעולם, אבל כולם כבר נמצאים שם. לכו תבררו את הדברים הראויים באמת מתוך ערמות ענקיות של "סדרות רשת" צולעות וילדים שצועקים על מצלמה. בכל זאת, אנחנו רוצים להאמין שמה שטוב ימצא קהל, בין שזה הומור נונסנס מושחז וקאלטי כמו "ניצה ולחם" ובין שזה סרטון באיכות שקל וחצי שמתמצת בצורה מושלמת תופעה ישראלית מוזרה, כמו הסרטון "מדברים בלי יו"ד".

בגסות אפשר לומר שרוב הקומדיה שתפסה דרך הרשת, בין שנוצרה עבורה או התגלגלה אליה, מבוססת על טקסטים צטיטים במיוחד שאפשר ללמוד בעל פה, ואז לצלם את עצמך מדקלם אותם ולהחזיר אל המרחבים האינסופיים של שיטפוסטינג ביוטיוב.
הושפעו: הם עצמם

טוסטר משולשים

"רק היום ורק במרתפי אלקטרוניקה"
טייכר וזרחוביץ', 2009
ערן זרחוביץ' ושרון טייכר

הבחירה של גיתית פישר: "התחלתי להאזין להם ב־2003 כמו משוגעת, לא פספסתי אף אחת מהתוכניות. כל קרנבל הטמטמת הומור ושיגועים שהיה שם עיצב לדעתי את ההומור שיש לי היום. 'טוסטר משולשים' כיפי, נונסנס אבל חכם, עד שאת צוחקת בקול כשאת לבד במכונית ומסתכלים עלייך מוזר".

טוסטר משולשים הוא מערכון מצחיק כל כך שתצטרכו לעצור אותו כל שלוש שניות כדי שהצחוק של עצמכם לא יפריע לכם לשמוע את ההמשך. בסוף אתם מסיימים אותו, מותשים ומאושרים, עם דחף בלתי נשלט לצעוק על אנשים ברחוב "טוסטר מנסרות!".

המפגש אצל הרב

רב: "כבודו שכח לברך!"
גבריאל: "לברך את מי?"
חגיגה בסנוקר, 1975
אלי תבור, אורי דן

הבחירה של ליאור דובדבני

מתוך הסרט "חגיגה בסנוקר"

בורקס הוא ז'אנר אנדרדוגי, הוא בנו הממזר של הקולנוע הישראלי שהפך למלך בקופות. סרטי הבורקס הטרימו את עליית הליכוד. יהודה ברקן וזאב רווח מגלמים ב"חגיגה בסנוקר" דמויות ארכיטיפיות של מי שדודו טופז יכנה כעבור כמה שנים "צ'חצ'חים". זה קולנוע של אאוטסיידרים שמנסים להוכיח לממסד שהם ראויים ליחס ממנו, והסצנה של גבריאל וחכם חנוכה אצל הרב היא המחשה מדויקת לניסיון הקבלה הזה.

הקומיות של הסצנה נובעת מהעובדה שגם יוצרי הסרט רואים בגיבורים שלהם כלומניקים חסרי כל מושג תרבותי – הרב מבקש מהם להשלים את הביטוי "ארץ זבת…", ביטוי שמקורו במקרא אבל הושאל גם לאתוס הציוני, וגם את זה הם לא מסוגלים לעשות, אלא שהשניים מצליחים להערים על הרב בזכות הממזריות שלהם, בזכות התחכום העממי שלהם ובזכות גלגול האחריות מזה לזה. "כבודו שכח לברך", אומר הרב לגבריאל, שעונה "לברך את מי?". נראה שגם אחרי יותר מ־40 שנה התשובה לא לגמרי ברורה.

הושפעו: ארץ נהדרת, מופע שנות השמונים, סברי מרנן

המפקדת רמה

"ומשם לשמיים אין גבול"
אפס ביחסי אנוש, 2014
טליה לביא

שני קליין בתפקיד רמה בסרט "אפס ביחסי אנוש"

במדינה עם צורך אובססיבי לדבר ולצחוק על השירות הצבאי, סרט הביכורים של טליה לביא הוא אחת הקומדיות המושלמות שמתרחשות בסביבה צה"לית. זה לחלוטין סרט של דמויות – כל אחת מביאה חוויה אחרת, קול אחר וסוג אחר של הומור – אך הדמות הקומית הבלתי נשכחת באמת היא המפקדת רמה, הקצינה הזוטרה שלוקחת את עצמה ואת מקומה במערכת ברצינות תהומית (עם טאץ' עילג) בצורה שהיא מצחיקה בקול רם כמו שהיא נוגעת ללב. אין דוגמה טובה יותר לפועלה וחותמה של רמה משתיית הפרידה מדפי, בה רמה מבקשת להרביץ בקצינה לעתיד מוטיבציה וחושפת בטעות מה קורה כשמזריקים מנת יתר של מורשת קרב לאדם שבקושי מלאו לו 20. היא מנסה להיות ממלכתית ויוצא לה מין פיוט מצחיק שכל אחד מכיר מרגעים כאלה.

הושפעו: האחיות המוצלחות שלי

מכתב למרגרט

"תמיד ליד הטלוויזיה שמים לך נייר מכתבים עם הסמל של המלון. הנה מיד אני מורידה את בגד הים שלי, מדליקה את העששית ויושבת לכתוב מכתב לחברתי מרגרט שמעבר לים!"
מה זה השטויות האלה?!, 2005
עדי אשכנזי, ליאור כפיר־רפאל ואמיר בן סירה

כמצופה ממי שפרצה בתוכנית של יאיר לפיד, עדי אשכנזי מצטיינת בעקיצה מחויכת של הישראליות. ב"מה זה השטויות האלה?!" היא נדרשת לעומקו של נושא אחר בכל פרק – יהיה זה זוגיות, מוות או חופשה באילת – ובונה על בסיסו תמונה מאוד מסוימת בכיכובו של ישראל ישראלי, אשתו ישראלה וחמותו שכל הזמן מתקשרת להציק על ליל הסדר. אבל אשכנזי הצליחה כפי שהצליחה לא רק בזכות העין האדירה שלה לפרטים קטנים וספציפיים כמו בבדיחת המלון, אלא גם בזכות ההגשה – המבטא הגנרי שהוא לא בדיוק של שום עדה, תנועות הידיים הנדיבות והעלייה בגובה הקול, הג'וקר האמיתי.

הושפעו: ליטל שוורץ, לאה לב, אורי חזקיה

התחזית

"מחר יהיה חם ומגניב"
שידורי המהפכה, 2002
סבתא של אסי כהן

מתוך "שידורי המהפכה"

הבחירה של גיתית פישר: "הפעם הראשונה שנתקלתי בנונסנס ישראלי היה אצל הצמד הקדוש הזה. זה אולי גאג קטן בים הפנינים שהם יצרו אבל הוא כל כך פשוט וכל כך שכונה וכל כך לא מנסה לומר שום דבר – זה היה הכי אינטרנט בטלוויזיה. בקיצור, כל מה שאני אוהבת בקומדיה".

מזג האוויר בישראל הוא כמעט תמיד "חם ומגניב", ולמרות זאת מובן כי אין בבדיחה הזאת שום יחס רפרנציאלי למשהו מלבד עצמה. דווקא קטע המעבר מ"שידורי המהפכה" – תחזית ידועה מראש החוזרת על עצמה שוב ושוב – נותר אחד הדברים הזכורים ביותר מהתוכנית. בכל הנוגע לזיכרון התרבותי, בקרב בין המערכונים לנונסנס הטהור השני ניצח.

הושפעו: ניצה ולחם, תום יער

הפלמ"חניק

"אני פלמ"חניק!"
פלטפוס, 1995
חנן לדרמן ודני קרפל

הבחירה של הדר תדמור: "למה זה מצחיק? כי זו תמצית ההוויה הישראלית בעיניי – למה אני יותר טוב ממך ולמה פעם היה יותר טוב מהיום. הקול הגבוה שחנן לדרמן נותן לפלמח"ניק די פרייסלס".

ממרחק של כמעט חצי יובל אפשר כבר לשאול ללא היסוס: מה דה פאק זה היה. תומר שרון ודני קרפל בדיאלוג זועם בין שני קווים מקבילים שאפליה פושעת מונעת מהם להיפגש. חנן לדרמן מגייס את ירדן בר כוכבא לכת הכותנה. תומר שרון ותומר יוסף כשני ערסים כבדים המתקשים להיפרד כשאחד מהם רוצה ללכת לשירותים ("לך תשתין, כשאתה מתרוקן אני מתמלא"). במערכון הנבחר, פלמח"ניק מקרי (חנן לדרמן) מתחיל לחבוט באיש צעיר ולנבוח עליו "אני פלמח"ניק! רכבנו על חמורים! אי אה! אי אה!", עד שהשני לא יכול יותר לסבול את ההתנשאות הריקה הזאת. כל דקה של האנומליה הזאת שהייתה פלטפוס התפקעה מכושר המצאה קומי, בין נונסנס משובח להומור פיזי מופלא וניצוצות של סאטירה דוקרנית, גם אם בזיכרון הקולקטיבי נותרו בעיקר אבי גרייניק ועידן אלתרמן בנוה חמציצים עם יגאל הדפווווק.

הושפעו: מקום לדאגה, טלוויזיה מהעתיד, ניצה ולחם

אטרופין

"חשוב לזכור שלא מזריקים אטרופין"
העולם הערב, 1991
ארז טל, אברי גלעד

הבחירה של הדר תדמור: "ארז טל ההיסטרי ואברי הילד ייצגו את מה שהרגשנו במלחמת המפרץ: ההורים היו היסטרים, אבל לילדים המלחמה הזאת תכלס הייתה מה זה כיף".

המיתולוגיה סביב "העולם הערב" חזקה במבחן הזמן מהאיכויות שלה, גם אם קשה להכיל את מה שהפכו ארז טל ואברי גלעד להיות בחלוף הזמן. ראשוניותה של התוכנית בשידורי הניסיון של ערוץ 2 – עם פרודיות על משדרי חדשות, פרסומות ותוכניות טלוויזיה וגלריית דמויות מעולה בכיכובם של עינב גלילי, שרית סרי, יאיר ניצני ומתי סרי – הפכה אותה לאב הטיפוס של תוכנית האולפן הקומית בטלוויזיה המסחרית של ישראל. טל וגלעד ניצלו זאת כמקפצה נאה לחוזי טאלנט שמנמנים, וכולנו משלמים על כך מחיר כבד עד היום. מערכון האטרופין עובד על אדים של היסטריה ביטחונית שאף פעם לא באמת עוברת.

הושפעו: קומדי סטור, רק בישראל, אחורי החדשות

קפטן סלומוניקו ה־3

"היה זה קיץ סגרירי, הגלים טולטולו את הספינה והים בוגדוני"
הרצועה, 2003
עוזי וייל, מעיין בלום, ערן פיין, ארז אבירם ושגיב פרידמן

"הרצועה" היא סמל התקופה הכי טובה של ערוץ ביפ זצ"ל. סביבה שובצו תכניות שלאף ערוץ לא היו ביצים לשדר ("רינו 911", "המופע של קתרין טייט"), ובלטו בה דמויות מוטרפות כמו נבאחו (אורי גוטליב שהחליף את טל ברמן), כלב (שגיא פרידמן) ושלל הדמויות של יובל סמו ונתי קלוגר (לצד ליאור אשכנזי, מנשה נוי ועוד). מעל כולם התנודד הימאי סולומוניקו, עם שילוב מנצח של נוסטלגיה ונונסנס. עבד בכל פעם.

הושפעו: כל הדמויות של יובל סמו ב"ארץ נהדרת"

רוני

"סליחה, זה עוד לא השיר"
מקום לדאגה, 2008
ימי ויסלר, מעיין בלום, עודד סמו

מקום לדאגה שרדה רק שתי עונות, אבל הן היו מצלקות במיוחד. בעיתונים של התקופה קראו לזה "אנטי הומור", ואמרו ש"מקום לדאגה" מנסה למרוד באווירת הדחקות והגיחי גיחי של שנות האלפיים. במערכון הזה חבורה בקומזיץ רוצה לשיר את רוני, והבחור עם הגיטרה (מעיין בלום) משתלט בכוח ולא נותן להם להתחיל לשיר עד שתסתיים ההקדמה הבלתי נגמרת לשיר של גזוז. כמו בלהקת "הבילויים" של יוצר הסדרה ימי ויסלר, האלימות של הנוסטלגיה כל הזמן מבעבעת ומאיימת להתפרץ.

הושפעו: היהודים באים, רון

הג'ורה של עירית לינור

"ותרשי לי לאחל לה שתדרוס אותך משאית"
שירת הסירנה, 1994
עירית לינור

ז'אנר הקומדיה הרומנטית לא ממש תפס בארץ. אולי זה קשור לעובדה שמשתמשים רבים באתרי הכרויות קוראים לחוש הומור "ציניות". ובכל זאת, הייתה דון קישוטית אחת שניסתה לגמרי לבדה לעשות את זה כמו שצריך: עירית לינור. לפני שהיא נלחמה בשמאלנים, היא נלחמה על זכותן של נשים עם פה ג'ורה למצוא אהבה.

הושפעו: עדי אשכנזי, תום יער

עשוי להכיל בוטנים

"מז'תומרת עשוי להכיל בוטנים? אתם לא יודעים מה אתם שמים בפנים?"
יום טוב, 2004
שגיב פרידמן

קטע הסטנדאפ של שגיב פרידמן במופע יום טוב מ-2004 היה מהראשונים שהופצו בישראל באופן ויראלי בזמן אמת. כמה שנים לפני יוטיוב הוא הועבר כקטע שמע בין בני נוער דרך מכשירי סמסונג מדור שני, ודי בתיאור הזה כדי לשוות לסיפור נופך מיתי של תסכית רדיו מימי היישוב. כנגד מודלים של סטנדאפ גס ומוחצן (שחר חסון בראשית דרכו) פרידמן הציג דמות של גבר אדיש המתרעם בתמימות על מוסכמות תמוהות, לא רחוק מהלוגיקה הסיינפלדית, אם כי באדפטציה ישראלית חצופה ובחיתוך דיבור עממי. לכולנו ברורה התשובה לשאלה "אם האידיוט לא רואה את המדרגה, למה שהוא יראה את השלט?", ומדוע כתוב על המוצר "עשוי להכיל בוטנים", ואף על פי כן כשזה היה נאמר בקולו של פרידמן, דמות חייזרית ביחס לכל מקבילה אחרת בבידור של התקופה, זה היה הופך לפאנץ'.

הושפעו: סצנת הסטנדאפ האלטרנטיבית

נפש בריאה

"זה שאין בעיה לא אומר שאין בעיה. להפך!"
קרובים קרובים, 1986
אפרים סידון

הבחירה של ליאור דובדבני

יורם ההיפוכונדר וליאורה המרירה הולכים לפסיכולוג טוביה צפיר. הזוגיות הלא מתפקדת שלהם עומדת במבחן וכצפוי, שניהם יוצאים בלתי נסבלים. עם בדיחות כמו "את האנגינה הזאת אי אפשר להפסיק" ו"זה שאין בעיה לא אומר שאין בעיה. להפך! חוסר הבעיה זאת כבר בעיה!", הכתיבה תמיד עומדת על קו דק בין קרש מוחלט לבין קרש בקטע טוב. "היינו ילדים, וזה היה מזמן, אני וסימון ומואיז הקטן", מספרת תיקי לד"ר פיינשמקר כשהוא מבקש ממנה לספר לו על הילדות שלה. כמו הילדות של יוסי בנאי, נדמה שגם "קרובים קרובים" היא חלק מזכרון הילדות של כל ילדי שנות השמונים.

הושפעו: סברי מרנן, שנות השמונים, חברות

בואו לעקוב ולדבר איתנו גם בפייסבוק, בטוויטר ובאינסטגרם. עדכונים יומיים על הכתבות הנבחרות בטיים אאוט ניתן לקבל בניוזלטר היומי שלנו

תגובות

now Silence is Golden SRV:SRV1 on: f2fadbfc0df0