טיים אאוט timeout

אשכול התערוכות במוזיאון פ"ת: פה ושם בארץ ישראל

| מאת: יונתן אמיר

אשכול התערוכות החדש במוזיאון פתח תקווה גדול ותובעני. מתוכו התערוכה של גיל ומוטי מאכזבת ואילו זו של אריאל רייכמן מוצלחת במיוחד

אשכול תערוכות במוזיאון פ"ת, עד 4.1.14

בצירוף מקרים יצא ששני זוגות אמנים ישראלים המתגוררים באירופה הציגו השנה פרויקט מסע לארץ המולדת. ביולי הוקרן בפסטיבל הקולנוע בירושלים סרטם של צמד האמנים אפי ואמיר "אותו נהר פעמיים", ובשבוע שעבר נפתחה במוזיאון פתח תקווה תערוכתם של גיל ומוטי "פיוצ'ר ליין טורס", הכוללת סיור קולי מודרך בסדרת תחריטי נוף מקומי ועבודת וידיאו (אוצרת: דרורית גור־אריה). גיל ומוטי חיים בהולנד, אפי ואמיר החלו את דרכם בהולנד ועברו לפני כמה שנים לבלגיה. שני הזוגות חוזרים לישראל כעבור 10־15 שנות היעדרות ובוחנים את השינויים שעברה. שניהם גם מלווים בנציג מערבי נוכח־נעדר. אפי ואמיר מטיילים במורד נהר הירדן עם ספר מסע מ־1869 שחיבר חוקר סקוטי בשם ג'ון מק'גרגור. גיל ומוטי מספרים שאת ביקורם – שנערך בעיקר בירושלים ובתל אביב־יפו עם גיחות קצרות מחוץ לעיר – הם ערכו עם ידידה אירופית שעזרה להם להבין כיצד הארץ נראית בעיניים זרות. שני הצמדים יוצרים עם הרבה הומור המשולב ביחסים סבוכים של ריחוק וקרבה למושאי המחקר שלהם, ובכל זאת מדובר בשני פרויקטים מאכזבים.

ב"אותו נהר פעמיים" האכזבה נובעת בעיקר מעריכה. הסרט – שנראה כעבודת וידיאו שהפכה לסרט באורך מלא – רצוף בהברקות צילום, בקטעי ראיונות מרתקים ובאבחנות יפות, אולם הוא נמתח ונמתח עד שאלו נבלעים בין שלל קטעי קישור ושיחות שלאוזניים מקומיות נשמעות משמימות ובנאליוֹת מאוד. בנאליוּת היא גם מה שמפריע בעבודתם של גיל ומוטי. מסלול הטיול המודרך והמפותל שיצרו – המעוצב באמצעות תחריטי נוף מקומי והדרכה קולית המפנה את תשומת לב המאזינים לפרטים קטנים המופיעים בתחריטים כמו זהותו של המטפל הזר המסיע את כיסא הגלגלים או גדר ההפרדה שאינה חלק מחומות ירושלים העתיקה – מראה בסופו של דבר את מה שכבר ידוע והוצג והוסבר לא אחת.

מה שמוצג בתערוכתם כ"ניתוח אמנותי לבעיות פוליטיות וחברתיות בישראל" מסתכם באוסף דימויי גרפיטי של הצהרת אהבה הסמוכה לכתובת "מוות לערבים", אדם המחטט במכולת אשפה, עובדי חקלאות תאילנדים ומגדלי יוקרה תל אביביים מול חורבות יפואיות. הדימויים המצולמים והרשומים מופיעים על רקע מחוות ציוריות המזכירות תיאורים פסטורליים של הארץ, בניסיון להאיר לא רק את המציאות המקומית אלא גם את הפער בינה לבין דימוייה הקלישאתיים. הבעיה היא שגם דימויי המציאות הנוקבים לכאורה הם כבר מזמן קלישאה. ובדומה לאמנים בינלאומיים רבים המגיעים לישראל ולוקים ב"תסמונת האמנות החד ממדית של הסכסוך המורכב", גם התושבים החוזרים מגלים שיש בארץ מהגרי עבודה, עוני, גזענות וסכסוך לאומי ב"עצימות נמוכה", כמו שנהוג לומר; וכמו חבריהם מחו"ל גם הם מתקשים להמיר את ההתרשמות האישית מן השינויים שעוברת הארץ בתמונה גדולה, החורגת מהתענגות עצמית ממשחק כמו ביקורתי שמסתפק ביכולת להצביע על המובן מאליו.
תערוכתם של גיל ומוטי מוצגת במסגרת אשכול תערוכות גדול ותובעני. לצדם מוצגת תערוכתה של עינת עמיר "כמיטב יכולתנו" והתערוכה הקבוצתית "עיין ערך: שחקן" – שתיהן באוצרות נועם סגל ושתיהן זקוקות למאמר נפרד – עבודת קיר של טליה קינן ועבודת וידיאו של אמיר יציב.

בגלריית האוסף מוצגת עבודתו של אריאל רייכמן "1200 ק"ג אדמה", שאצרה הילה כהן־שניידרמן. רייכמן יצר בגלריה גן פרא המונשם באמצעים מלאכותיים. ברחבי ה"גן" מפוזרות יצירות מאוסף המוזיאון, וסביבן צומחים צמחים המזוהים עם צמחיית בתי קברות וטופחו במשך כמה חודשים לקראת התערוכה. אלו צמחים מאופקים, קפוצים אפילו, ולמרות איפוקם הם הולכים ומשתלטים על פסל הפלמ"חניק של דב פייגין, העורב של אסי משולם, שני רישומיה של אנה טיכו, ציורו של צבי מאירוביץ ועוד. האור בגן בוקע מנורות ניאון, האוויר נושב אליו באמצעות מאוורר, האדמה הפזורה מדמה את החוץ אך אהיל אדום ושולחן סלוני קטן מחזירים את החלל לסביבה הביתית. רייכמן יצר פרויקט של חיים פתולוגיים, ספק מעבדה וספק ניסיון ריטואלי למשטר את אי הנחת היוצר שילוב בין אמנות מתה לגינה בהפרעה.

בואו לעקוב ולדבר איתנו גם בפייסבוק, בטוויטר ובאינסטגרם. עדכונים יומיים על הכתבות הנבחרות בטיים אאוט ניתן לקבל בניוזלטר היומי שלנו

תגובות

now Silence is Golden SRV:SRV1 on: f2fadbfc0df0