טיים אאוט timeout

מבט שני: התערוכה של זויה צ'רקסקי נבלעת בין הקיבוץ לברביזון

| מאת: מיטל רז

למרות האג'נדה החברתית והאסתטית, תערוכת היחיד של זויה צ'רקסקי לא מצליחה לעניין

  • https://static2.timeout.co.il/media/2015/01/sizes/Zoya-Cherkassky-Microwave-2014-oil-on-linen-100x100-cm-h_wo_680_382.jpg
עבודה של זויה צ'רקסקי

התערוכה החדשה של זויה צ'רקסקי מעניינת בעיקר מפני שהיא מסמנת הלכי רוח המבעבעים לאחרונה בקרב ציירים, שהתמסרותם מלאת התשוקה למדיום הציורי מוליד שיח בוער ומרתק מאין כמוהו. צ'רקסקי, שזוהתה בעבר עם אמנות הומוריסטית ופרובוקטיבית, זנחה בשנים האחרונות את ההיבטים הללו, ועם חברותיה לקבוצת הברביזון החדש (אחת מהן היא אנה לוקשבסקי שתערוכת היחיד שלה ברוזנפלד ננעלה ממש לפני התערוכה של צ'רקסקי) מציגה גישה מאוד לא קונבנציונלית לציור.

אמניות הברביזון החדש בזות לציירים שמסתגרים בסטודיואים. הן מאמינות ביציאה לשטח, לרחוב, כדי להתבונן במציאות ולצייר אותה כמו שהיא, לא מהדמיון ולא מתמונות מהאינטרנט – בדיוק כמו קבוצת הברביזון הצרפתית בסוף המאה ה־19 ומהאימפרסיוניסטים לאחר מכן. ציור כזה נועד להתנקות מהאינטלקטואליזם ומהכבדות שדבקו בתחום הציור. אולם עמדה זו כשלעצמה נחשבת כיום מיושנת, זקנה ולא עכשווית בעליל, ונראה שזו בדיוק האמירה של צ'רקסקי בתערוכה: להביא למרכז את כל מה שנחשב שולי, דחוי ומיושן, במקרה הזה – הקונבנציות של הציור המודרני המוקדם, המתבונן, הצלול. על הנייר מדובר באג'נדה חברתית ואסתטית מרתקת, אבל האם היא מצליחה להיות מעניינת או מרגשת?

על סמך התערוכה הנוכחית התשובה היא: לא ממש. ראשית, המציאות החברתית בציוריה של צ'רקסקי חסרת כל אפיון גיאוגרפי או אנושי, והדבר מקשה על תחושות הזדהות או חמלה. היא מציגה ערב רב של דמויות ונופים גנריים. מרבית הדמויות חסרות פנים והנופים רק מהדהדים מקומות שגרתיים שיכולים להיות תל אביב או ברלין באותה המידה. חלק נכבד מהעבודות בתערוכה מתארות את אורחות החיים של הפליטים ושל העובדים הזרים, אבל רוב הציורים הם תפנימים ואין בהם כל סממן מקומי בעל אמירה. לצד אלו מוצגים רישומים המתעדים התרחשויות מחיי היומיום בערים כמו פריז וברלין.

עבודה של זויה צ'רקסקי

עבודה של זויה צ'רקסקי

שני העולמות מוצגים בצורה שטחית למדי. הדמויות נראות משועממות, אדישות, כמעט בלתי נראות. אולי זו המטרה. למשל, ברישום צבעוני מצוין של תחנת הרכבת של פריז מוצגת במרכז התמונה דמות עטופה בשק שינה, והעוברים ושבים חולפים על פניה באדישות משוועת. למרות זאת, ההתרחשויות ברישומים אלו חסרות פוטנציאל נרטיבי ולא מעוררות עניין של ממש.

בעיה נוספת היא שצ'רקסקי חורגת מעמדת הציירת המתבוננת. לציירי הברביזון הצרפתיים לא היו סטודיואים. הם היו יוצאים לצייר בטבע, והתוצאה הסופית הייתה מוצגת כפי שהיא. אצל צ'רקסקי רבות מהעבודות צוירו בשטח אך עברו מקצה שיפורים בסטודיו. כלומר, היא הוסיפה פרטים וצבעים מהדמיון. הציור המיידי, הספונטני והחווייתי עובר תרגום לציורי שמן על בד גדולים, והם מאבדים במידה רבה את האיכויות הראשוניות שלהם. ציורים אלו מחזירים למרכז הבמה את סגנונה המוכר, הביקורתי והפרובוקטיבי של צ'רקסקי.

דוגמה לכך הוא הציור "חיפושית קולורדו" – מעין פרפרזה משעשעת לסגנון הריאליזם החברתי ששלט בקיבוצים בשנות ה־50. אף על פי שהיא מצטיינת בציורים מסוג זה, בתערוכה הנוכחית נראה שיש בהם טעם לפגם, כאילו נועדו בעיקר להגדלת המכירות בגלריה. אם צ'רקסקי הייתה נשארת נאמנה לרישומים הגולמיים שלה, התערוכה הייתה יכולה להיות הרבה יותר אותנטית ומעניינת.

השורה התחתונה: הארכאי זה החתרני החדש

בואו לעקוב ולדבר איתנו גם בפייסבוק, בטוויטר ובאינסטגרם. עדכונים יומיים על הכתבות הנבחרות בטיים אאוט ניתן לקבל בניוזלטר היומי שלנו

תגובות

now Silence is Golden SRV:SRV2 on: f2fadbfc0df0