טיים אאוט timeout

זבל מי שמלכלך

| מאת: יונתן אמיר

תערוכתו של ויק מוניס במוזיאון תל אביב מציגה טכניקות שמתאימות יותר לפינת יצירה, והטריקים הוויזואליים מתקשים להתגבר על האפקט של עצמם

עבודה של ויק מוניס, מתוך "תמונות מכל דבר"

ויק מוניס – תמונות מכל דבר מוזיאון תל אביב, נעילה: 2.8

איש אינו חתום על תערוכתו של האמן הברזילאי־אמריקאי ויק מוניס "תמונות מכל דבר", המוצגת במוזיאון תל אביב. היא נאצרה על ידי מנהלת המוזיאון סוזן לנדאו, שגם הקדימה דברי תודה בקטלוג, אולם מלבד התודות וטקסט אוטוביוגרפי שכתב האמן עצמו, הקטלוג אינו כולל אף טקסט אוצרותי ופרשני. אפשר לומר שעבודותיו של מוניס קלות לעיכול ומדברות בעד עצמן, ובכל זאת זה מוזר, משום שמוניס נכנס פה למועדון יוקרתי של אמנים שזכו להציג באולם המהודר ביותר באגף החדש של המוזיאון. חבריו למועדון הם רק כוכבי על בינלאומיים כדאגלס גורדון, ג'ף וול ואנסלם קיפר. האם בכל צוות האוצרות של המוזיאון לא נמצאה אפילו אחת שתדע להסביר מדוע זכה מוניס לכבוד הגדול, מה בעבודתו מצדיק תערוכה שכזו בישראל, מה היא מגלה והיכן היא עומדת ביחס למגמות אחרות באמנות בת זמננו?

מוניס, שמתאר את עצמו כאמן המתעניין בתפיסה של דימוי, נולד בשכונת עוני בברזיל, היגר לארצות הברית באמצע שנות ה־80 ומאז פועל בניו יורק. הוא מרבה להציג, וזכה לפרסום רב בזכות סרטה התיעודי של לוסי ווקר "אמנות בזבל", שעקב אחר פרויקט משותף לאמן ולשישה מלקטי אשפה העובדים במזבלה ענקית בברזיל. הסרט מוקרן בתערוכה, והטקסט הנלווה לו מבהיר את מהותו של ה"שיתוף" הזה: המלקטים, שמוזכרים בשמם הפרטי בלבד, "נבחרו" ו"גויסו", ואילו מוניס "תרם" את הרווחים.

עבודה של ויק מוניס, מתוך "תמונות מכל דבר"

עבודה של ויק מוניס, מתוך "תמונות מכל דבר"

התמונות שיצר מוניס עם המלקטים הן דיוקנאות ענק המורכבים מאשפה. זה סגנון עבודתו של האמן, ומכאן נגזרת גם כותרת התערוכה "תמונות מכל דבר". הוא מציג סדרות של עבודות העשויות אשפה, אבק, חוטי תיל וחוטי תפירה, חיילי צעצוע, סירופ שוקולד, יהלומים וחומרים נוספים המעוצבים כך שייראו כתמונה. החומרים משתנים מעבודה לעבודה אך הדרך זהה: האמן בוחר דימוי מפורסם מתולדות האמנות, הצילום המגזיני וכיו"ב, יוצר את הדימוי באמצעות החומרים השונים, מצלם את התוצאה ומגדיל. דיוקנו של זיגמונד פרויד עשוי סירופ שוקולד, תצלום הנשיקה בכיכר טיימס משוחזר ברישום וצילום מטושטש שמעניק לו נופך של אותנטיות, ציור "העלמות מאביניון" של פיקאסו העשוי חלקי פזל צבעוניים, רנואר של גזירי עיתון, ורישומי ארמונות אירופיים נחרטו באמצעים טכנולוגיים מתקדמים על גבי גרגיר חול. כך פעילות של חוגי יצירה לילדים, שם נהוג לפזר אדמה ודבק פלסטי על נייר ולהתפעל מן הציור הלא שגרתי שיוצא, הופכת תחת ידיו של מוניס לגדולה, למשוכפלת ולכלכלית. ככל שהביקור בתערוכה מתארך, מתחזקת גם ההבנה מדוע בחר צוות המוזיאון שלא ללמד עליה סנגוריה. הטריקים הוויזואליים מתקשים להתגבר על האפקט של עצמם. פרויד מסירופ נותר כתמונת סירופ, ושום פרשנות פרוידיאנית לא תצליח לחלץ ממנו מטען נוסף. גם בהיבט החברתי של "העצמה קהילתית" החביב כל כך על פטרוני אמנות בני זמננו, מצטיירת אמנותו של מוניס כמקרה חלש וצדקני – מין סיפור סינדרלה קלאסי שנועד להפנות את המבט למקרה ההצלחה הבודד ולהתחמק מאינספור הנשארים מאחור.

השורה התחתונה: כמו שאמר אביגדור ליברמן: אמנות נשארת אמנות גם כשהיא מוצגת במזבלה, וזבל נשאר זבל גם כשהוא מוצג בגלריה לאמנות

בואו לעקוב ולדבר איתנו גם בפייסבוק, בטוויטר ובאינסטגרם. עדכונים יומיים על הכתבות הנבחרות בטיים אאוט ניתן לקבל בניוזלטר היומי שלנו

תגובות

now Silence is Golden SRV:SRV2 on: f2fadbfc0df0