טיים אאוט timeout

חלל עמוק: האלבום החדש של דיוויד בואי הוא יצירת מופת מונומנטלית

| מאת: עמית קלינג

סאונד התופים העמוס, מבני השירים הבלתי צפויים והקול של דיוויד בואי, שקיבל ערב יום הולדתו ה־69 טוויסט אפל חדש, הופכים את "Blackstar" ליצירת מופת מהסוג שמזהים כבר בשמיעה ראשונה

  • https://static2.timeout.co.il/media/2013/10/sizes/David-Bowie_wo_680_382.jpg
דיוויד בואי עדיין חדשן

ב־2013, עת שבר דיוויד בואי במפתיע שתיקה בת עשור עם האלבום (המוצלח) "The Next Day", הוא קיבל את ההחלטה המשעשעת למחזר, בעיבוד פשוט אבל בולט, את עטיפת האלבום הקלאסי שלו שלו מ־1977, "Heroes". המסר היה ברור: בואי, אחד האמנים האהובים והמוערכים ביותר בעולם כיום, בחר להעניק לקאמבק שלו טון של רטרוספקטיבה, והסאונד של האלבום היה בהתאם – סאונד דיוויד בואי קלאסי למדי, עד כמה שאפשר בכלל לזקק הגדרה כזאת לאחד המוזיקאים ההפכפכים ביותר בתולדות המוזיקה המודרנית.

בהתחשב בעובדה שמאחורי בואי קריירה בת חמישה עשורים ושלרבים מהאלבומים שלו מעמד מונומנטלי (מוצדק לחלוטין), מתבקש להיזהר כשקושרים כתרים לאלבום חדש שלו. אבל לפעמים, כשנתקלים ביצירת מופת בסדר הגודל של "Blackstar", האלבום החדש שלו, אין ברירה אלא לסמוך על האוזניים ועל הדעת ולומר: מדובר באחד האלבומים הגדולים ביותר בקריירה שלו, וחד משמעית גם בניסיוני ובמרחיק הלכת ביותר שבהם.

"Blackstar" הוקלט בליווי נגני ג'אז בולטים בתחומם – ראש וראשון להם הוא המתופף המדהים מארק ג'וליאנה, שמביא את התופים המתכתיים שלו לחזית באופן שמעולם לא נשמע באלבום של בואי בעבר – אבל הוא לא ממש אלבום ג'אז (הדבר היחיד כאן שנשמע כמו ג'אז הוא כלי הנשיפה, אבל הטיפול המכני והקר שהם עברו באולפן הופך אותם למעין סאטירה על הז'אנר). יש פה רק שבעה קטעים. השיר הפותח, הנושא את שם האלבום, מגרד את עשר הדקות מלמטה, ושאר השירים דחוסים ועמוסים כל כך שנדמה שהם פחות או יותר באורך הזה, אבל כל הסיפור נגמר לאחר 40 דקות.

זהו אלבום מאתגר אבל לא מכביד, שמזכיר לפרקים את תפנית האוונגרד המאוחרת שתפס סקוט ווקר (אחד מאליליו של בואי) ולפעמים את האלבום המעולה של דיסטרוייר, "Kaputt" – קצת קראוט־רוק, קצת סינת'פופ. הקול של בואי משועשע ומרוחק בעת ובעונה אחת, מצד אחד שובב וקצת סליזי, מצד שני קפוא וקצת מרושע. אם חלק נכבד מהקריירה המוקדמת של בואי, בערך בין "Space Oddity" ל"Station to Station" (וביתר שאת בתקופת זיגי סטארדאסט), הוקדש לתרגום חייזרים לשפת בני האדם, הרי שאפשר לומר ש"Blackstar" הוא הצליל של החלל עצמו.

כמעט כל שיר כאן חותר תחת עצמו. הלמות התופים שמטביעות את השירה בשיר הראשון, יללות הגיטרה הנמרחות על "Lazarus" ומרסקות את הקצב האחיד שלו, כל הרכיבים הנלחמים זה בזה ב"Sue", הקלידים החלליים־קולנועיים הסותרים את השירה הפסיכדלית הרכה, הכמעט רומנטית, ב"Girl Loves Me". קורה כאן כל כך הרבה, שלעתים כששיר מסתיים נפלטת אנחת רווחה של ממש, כי כל הרכיבים הצליחו לנחות בשלום על הקרקע. האסון נמנע הפעם. ומיד לאחר מכן שומעים את השיר שוב בשביל לוודא שההקלטה לא תשתנה, שהם ישרדו את המסע הפנטסטי הזה גם בפעם הבאה.

השורה התחתונה: נכנס מיידית לחמישיית האלבומים הטובים ביותר בקריירה של בואי

ציון: 10

בואו לעקוב ולדבר איתנו גם בפייסבוק, בטוויטר ובאינסטגרם. עדכונים יומיים על הכתבות הנבחרות בטיים אאוט ניתן לקבל בניוזלטר היומי שלנו

תגובות

now Silence is Golden SRV:SRV2 on: c422d06bb