טיים אאוט timeout

הנשים הגדולות מהחלומות

כמו בכל תחום, גם בגזרת התרבות המהפכה עדיין לא הושלמה, ואנחנו צורכות יותר ספרים, סרטים, ושירים שעשו גברים. הנה 10 יוצרות מעניינות שיעזרו לכן לשנות את המאזן הזה

  • *

     ג'ניפר איגן

    כנראה האישה היחידה בעולם שברזומה שלה מופיעים גם פוליצר וגם רומן עם סטיב ג'ובס

     

    היא כנראה הסופרת האמריקאית הכי חמה שאתן לא מכירות אבל זה עומד להשתנות כשהרומן האחרון שלה, "מפגש עם חוליית הבריונים" (זוכה פרס הפוליצר ל־2011), יתפרסם בתרגום לעברית בהוצאת עם עובד. איגן בת ה־50 פרסמה עד כה ארבעה רומנים ושני קובצי סיפורים, כל אחד שונה לחלוטין מקודמו. לא ברור אם זה קשור לכך שהיא יצאה עם סטיב ג'ובס בצעירותה, אבל יש לאיגן יכולת מפותחת מאוד לזהות התקדמות טכנולוגית. בספרה "תסתכלו עליי" מ־2001, כמה שנים טובות לפני פייסבוק, כתבה איגן על קבוצת יזמים שחלומם הוא להקים אתר שנקרא "אנשים רגילים", ובו יוכלו אנשים ליצור לעצמם מיני־אתרים שייקראו "מרחבים אישיים" כדי להציג את חוויותיהם האישיות בפני תסריטאים. בספרה "הצריח", שיצא לאור ב־2007, היא המשיכה ובדקה את התקשורת האנושית בעידן התקשורת האלקטרונית ואת החופש האמיתי שלו זוכה האדם בעידן זה. אין ספק שאיגן מגיעה לשיאה בספרה האחרון, "מפגש עם חוליית הבריונים", רומן פוליפוני המחולק ל־13 פרקים עם רצף עלילתי שבור. הרומן נפתח בפרק המסופר מנקודת מבטה של ילדה בת 12 במשפחה שלא מצליחה לתקשר בשום צורה, וכתוב כמצגת פאוור־ פוינט. // לי פלר

    סגור
  • *

    מינדי קיילינג

    כותבת, מפיקה, משחקת ובוחרת רק חתיכוני־על כפרטנרים למיטה בסדרה שלה. בקיצור, אחת שהיינו שמחות להתחלף איתה

     

    מינדי קיילינג – אישה ממוצא חצי הודי חצי בנגלי, שבוודאי לא תואמת את מודל היופי ההוליוודי – החלה את קריירת המשחק שלה בתפקיד שהיינו ממש שמחות לראות: היא שיחקה את בן אפלק במחזה שכתבה על מערכת היחסים בינו לבין מאט דיימון. קיילינג המשיכה ושיחקה ב"בתול בן 40" ובכמה קומדיות בינוניות על חגים נוצריים כאלה ואחרים. בגיל 24 בלבד החלה קיילינג לכתוב לגרסה האמריקאית של "המשרד", והייתה האישה היחידה בצוות התסריטאים. נוסף לכך, שיחקה קיילינג בסדרה את נציגת שירות הלקוחות, קלי קאפור. בעונתה השמינית של הסדרה קיילינג קודמה לתפקיד מפיקה בפועל וזכתה בחוזה פיתוח לסדרה משלה. במקביל היא הספיקה לכתוב ולפרסם ביוגרפיה הומוריסטית. בסיום העונה השמינית של "המשרד" קיילינג עזבה לטובת "מינדי", קומדיה שיצרה ובה היא גם מככבת. קיילינג, שהצהירה בראיונות שהיא אובססיבית כלפי קומדיות רומנטיות, מגשימה את כל חלומותיה דרך הסדרה: היא משחקת רופאת נשים מצליחה שנוהגת לשכב עם גברים חתיכים בלבד. בתיאום נהדר עם יום האישה הבינלאומי, רשת FOX הודיעה השבוע שהיא רוכשת עונה שנייה לסדרה. // חולית בלאו

    עוד
  • *

     קרין דרייר (פיבר ריי)

    החצי הנשי מדה נייף היא הגרסה היצירתית והבאמת מופרעת של ליידי גאגא

     

    בשיר המופתי "What Else Is There" מ־2005 של הצמד הסקנדינבי רויקסופ, כשקרין אליזבת' דרייר אנדרסון (38) שרה "אני הסערה, אני הפלא", היא למעשה זיקקה את מהותה המוזיקלית בשורה אחת. כחצי מהצמד השבדי דה נייף שפעיל מ־99', הרחיבו דרייר ואחיה אולוף את גבולות הפופ עם סאונד אלקטרוני אפל. עם אלבומם השלישי "Silent Shout" מ־2006 שהעיף אותם אל פסגות הסיכומים, עלתה דרייר על תחפושות תיאטרליות ומסכות עורב, קיבלה פרסים, אך נמנעה מלאסוף אותם עד 2010, כשזכתה בפרס זמרת השנה בטקס הגראמי השבדי. במהלך הטקס נאמה בנהמות וזכתה מה"ניו יורק טיימס" לתואר "ליידי גאגא השבדית". במהלך הקריירה שלה דרייר הלחינה פסקול לאוסף של סרטים פורנוגרפיים פמיניסטיים, כתבה את המוזיקה לעיבוד תיאטרלי ליצירה קולנועית של אינגמר ברגמן, יחד עם אחיה יצרה את אופרת הטכנו הראשונה שמבוססת על תורתו של צ'רלס דרווין. השנה יצא אלבום רביעי לדה נייף, "Shaking the Habitual", המלווה בסיבוב הופעות אקצנטרי במיוחד שמזכיר יותר מופע מחול מאשר הופעה של הרכב אלקטרוני. // שרין לוי

    עוד
  • *

    קרולין כריסטוב־בקרגייב

    היא זכתה ללא מעט לעג וביקורת. זה לא מנע ממנה להפוך לאישה הכי חזקה בעולם האמנות

     

    מגזין "ArtReview" בחר בקרולין כריסטוב־בקרגייב, האוצרת, המחברת וחוקרת האמנות בת ה־57, לעמוד במקום הראשון ברשימה השנתית שלהם ל־2012, שכוללת 100 דמויות מפתח בשדה האמנות. הבחירה הזו מגיעה בזכות עבודתה המרשימה כאוצרת הדוקומנטה 13 בעיר קאסל, גרמניה. כריסטוב־בקרגייב, שאופייה הססגוני, שנינותה והופעתה האקסצנטרית זימנו לה לא מעט ביקורת ולעג, סיפרה ל"אובזרבר" בראיון על בחירתה, שלמרות הסתייגותה מרשימות וממילים כמו "כוח" היא מרוצה מהבחירה ושמחה להיות האישה הראשונה שאי פעם הגיעה לראש הרשימה הזו. הדוקומנטה של כריסטוב־בקרגייב הייתה מהמקיפות, מהגדולות ומהפופולריות ביותר, והביאה למספר שיא של מבקרים שפקדו את האירוע: 860 אלף איש הגיעו לעיר הרדומה שלמשך 100 ימים הפכה למוזיאון פתוח אחד גדול. התערוכה הציגה את עבודותיהם של 300 משתתפים ולראשונה התרחבה לאירועי לוויין בערים קהיר, קאבול ובאנף (קנדה). ההישג הגדול של התערוכה היה היכולת שלה לנסח באמצעות שאלות פילוסופיות ומחקר היסטורי שאלות על טיב עבודת האמנות תוך שהיא משמרת גישה פמיניסטית וגלובלית. מאז שירדה התערוכה בספטמבר אשתקד עומלת כריסטוב־בקרגייב על שני ספרים חדשים ואף החליטה לשוב ללמד, והפעם באקדמיה קופר יוניון בניו יורק, הנחשבת לאחת האקדמיות החדשניות ביותר. // רות פתיר

    עוד
  • *

    גריימס (קלייר באוצ'ר)

    יודעת לשחק בצעצועים אלקטרונים

     

    בשנה שעברה, עם צאת אלבומה השלישי "Visions" בלייבל המוערך 4AD, כל מגזיני המוזיקה התחרו ביניהם מי יגביר את ההייפ סביב קלייר באוצ'ר (24), הקנדית הצעירה המוכרת בשם גריימס. גריימס משנה את הלוק שלה על בסיס יומיומי; פעם פוני ירוק, פעם היא קולעת צמה בלונדינית ופעם היא ברונטית. היא מסמפלת את עצמה לדעת, מנצלת את טכניקת השכבות ואת עניין הלופים, כך שרוב שיריה תוכנתו עם יותר מ־50 מסלולי קול שיוצרים במניפולטיביות צליל אוורירי וכובש. הכלים העיקריים שעומדים לרשותה הם מקלדות ושאר צעצועי אלקטרוניקה סקסיים, ורק לעתים היא מלווה בתופים או בגיטרה. פעם היא הגדירה בראיון את המוזיקה שלה כהפרעת קשב. רק שאף אחד לא ייתן לה ריטלין. // שרין לוי

    עוד
  • *

    פני מרטין

    העורכת של "דה ג'נטלוומן" מגיעה לתצוגות אופנה בעקבים שטוחים. אם זה לא קול, אנחנו לא יודעות מה כן

     

    בשביל לזהות את פני מרטין באחת מעשרות התצוגות שנסגרו שלשום בשבוע האופנה של פריז היה מספיק להסתכל על הרצפה. מרטין היא אחת העורכות היחידות במעמד השורה הראשונה שנוהגת לנעול בקביעות נעליים שטוחות לאירועים שבהם כל עקב מתנשא לגובה של עשרה ס"מ לפחות. הסממן השטוח והשטחי הזה חושף מעט מהרקע של מרטין (40), המשלב ניסיון אקדמי מגוון עם פעילות מעשית פורצת דרך בתחום האופנה. עם תארים בהיסטוריית האמנות, אוצרות ודוקטורט שהתזה שלו עסקה בהתפתחות מגזיני הנשים בעשורים המאוחרים של שנות האלפיים, שבמהלך כתיבתו עבדה במשרה חלקית כספרנית, הפכה מרטין להיות עורכת התוכן הראשונה "Showstudio" של אתר האופנה החלוצי בבעלות צלם האופנה האייקוני ניק נייט, שבמידה רבה יצר את התשתיות לסיקור אופנה אינטרקטיבי ברשת.

    ב־2009 מרטין החליטה לוותר על אופציית התגובה המיידית של הרשת וייסדה את המגזין "דה ג'נטלוומן", הרואה אור רק פעמיים בשנה. הבחירה להאט התבררה כמוצדקת: כמעט מיום השקת הגיליון הראשון (שהפך לפריט אספנים הנסחר במחירי עתק ב־eBay) היה "דה ג'נטלוומן" מגזין שנשים מחכות לו בשקיקה. זה קורה בזכות האופנה הפנטסטית המתועדת בו באופן אינטליגנטי ורלוונטי, התכנים המוגשים בצורה אישית ורהוטה, הפורמט הנהדר של המגזין, המודפס על נייר כבד בגימור מאט, רובו בשחור־לבן, וגם בגלל העובדה שבעולם שבו מגזיני נשים ואופנה לרוב גורמים לקוראת להרגיש בעמדת נחיתות; הגישה הדיסקרטית, מלאת הטעם והכבוד של "דה ג'נטלוומן" מייצרת תחושה של אחווה נשית נדירה. // בלה גונשורוביץ

    עוד
  • *

    הילרי מנטל

    מצליחה להמציא מגוון כל כך מטורף של דמויות, עד שלפעמים אנחנו לא בטוחות שהיא בן אדם אחד

     

    הסופרת הבריטית בת ה-50 פרסמה כבר 11 רומנים ונכנסה להיסטוריה כאישה הראשונה שזכתה פעמיים בפרס מאן־בוקר היוקרתי. בין ספריה יש שני רומנים היסטוריים שעוסקים במהפכה הצרפתית, שני מותחנים פוליטיים שמתרחשים בערב הסעודית ובדרום אפריקה, שתי קומדיות שחורות על אישה רצחנית ועוד. מנטל המציאה מכלול כה עשיר של דמויות כל כך שונות זו מזו עד שנדמה כי אין סיכוי שכולן נבדו ממוחו של אדם אחד. ואם דמיון מפותח הוא מה שהופך ספר היסטוריה משעמם לרומן חי וסוער כמו הטרילוגיה "וולף הול", אז אין ספק שמנטל היא האמנית הדרושה לכך. החלק הראשון של "וולף הול" זיכה אותה לראשונה בפרס המאן־בוקר ב־2009, וב־2012 זכתה שוב למרבה ההפתעה, על החלק השני. זה גם הספר הראשון של מנטל שתורגם לעברית (בהוצאת בבל). זהו רומן היסטורי העוסק בימי שלטונו של המלך הנרי השמיני כפי שהם מתוארים מנקודת מבטו של תומס קרומוול, פוליטיקאי מוכשר ומניפולטיבי להפחיד שסלל את דרכו מאשפתות אל חצר המלך. מבבל מסרו כי בקרוב יתחילו לעבוד על תרגומו של החלק השני, ומנטל כבר עובדת על החלק השלישי של הטרילוגיה, כך שיש בהחלט עוד למה לצפות. //לי פלר

    עוד
  • *

    אלנה ארזאק

    מחזיקה על כתפיה מוניטין קולינרי שנמשך משנת 1897, ועושה את זה פשוט מצוין

     

    בדירוג השנתי של 50 המסעדות הטובות בעולם לשנת 2012 זכתה מסעדת ארזאק שבסן סבסטיאן במקום השמיני. הבחירה לא הפתיעה אף אחד – ארזאק היא מסעדה משפחתית שנפתחה ב־1897, וב־1989, בראשותו של חואן מארי ארזאק, הייתה למסעדה הספרדית הראשונה שקיבלה שלושה כוכבי מישלן. אלנה ארזאק, בת 43, בתו של חואן מארי, מכהנת כיום כשפית הראשית של המסעדה. אלנה גדלה בין הסירים, אבל ללא קיצורי דרך עברה את כל מסלול החתחתים בדרך למצנפת השף – מלימודי מסעדנות בשווייץ ועד התמחות אצל גדולי השפים בעולם – אלברט רו, אלן דוכאס, פייר גאנייר וגם השכן מסן סבסטיאן – פראן אדרייה, שף אל בולי האגדית. ההכרזה של ארזאק לפני שבועות ספורים על פתיחת מסעדה נוספת שלה בלונדון התחרותית והמאתגרת, היא בשורה מרגשת במיוחד עבור כל מי שרוצה לראות יותר נשים בחוד החנית של הקולינריה העולמית. // אפרת אנזל

     

    עוד
  • *

    מיה ג'יין קולס

    די.ג'יית ומפיקה סופר־מוכשרת שמנסה לקדם נשים בעולם הגברי של הקלאבינג

    מהריליס הראשון שלה כמפיקה היה ברור שמיה ג'יין קולס כאן כדי להישאר. אך כוכבה דרך רק כשנתיים לאחר מכן, ב-2010, כאשר קטע בשם "What They Say" הפך ללהיט. כל מגזיני המוזיקה האלקטרונית סימנו אותה כהבטחת השנה וחיש קל היא הפכה לדי.ג'אית מבוקשת שלמרות גילה הצעיר (26) חולקת במות עם השמות הגדולים ביותר.

    נדמה כי הרעב לנשים פעילות בעולם הכה גברי של הקלאבינג והמוזיקה האלקטרונית אולי משבש וגורם לאפליה מתקנת, אבל קולס מנתצת את ההנחה הזו בקלות: היא יצרה סאונד משלה, קול ייחודי שאינו מנסה להתחקות אחר אופנות קיימות. היא אינה מפחדת ליצוק רגישות ונשיות אל תוך הטראקים שלה. במרביתם היא שרה בעצמה ובאלבום חדש שהיא עתידה להוציא בחודשים הקרובים היא מארחת עוד קולות נשיים כמו קים אן פוקסמן ("הרקולס אנד לאב אפייר") ומיס קיטן. קולס אומרת שלנשים בתחום חובה לתמוך זו בזו ולעזור זו לזו. אנחנו מזכירות שזה נכון תמיד. // ניר גפן

    עוד
  • *

    לין רמזי

    מתמחה ביצירת קולנוע פיוטי, אכזר ומהפנט

     

    לין רמזי הסקוטית (43) היא מהיוצרות המרתקות והייחודיות ביותר המדברות בשפת הקולנוע. אחרי שלושה סרטים קצרים ומהוללים שאותם גם צילמה בעצמה, ב־1999 ביימה רמזי את "תופס העכברושים" – יצירה על ילדות אלימה בגלזגו, מלאה ברגעים של פיוט ואכזריות. הסרט, מהיפים ביותר שנוצרו על חוויית הילדות, זיכה את רמזי בשלל פרסים וסימן אותה כאמנית קולנוע בלתי מתפשרת. סרטה השני "Morvern Callar" זכה אף הוא בפרסים, ורמזי נשכרה לעבד למסך את ספרה של אליס סיבולד, "העצמות המקסימות", על נערה שנאנסה ונרצחה המביטה מלמעלה על משפחתה המתאבלת. רמזי לקחה לעצמה עצמאות יצירתית מבורכת. אבל כשהספר הפך לרב־מכר, הוליווד התלבשה על ההפקה, פיטרה את רמזי, ושכרה את פיטר ג'קסון שיביים גרסה נאמנה למקור. התוצאה (ששמה בעברית "מבט מגן עדן") הייתה כישלון אמנותי וקופתי מהדהד, ואפשר רק לדמיין מה רמזי הייתה מכיירת מהחומרים הקשים האלה. ההרפתקה המתסכלת עיכבה אותה, וחלפו עשר שנים עד צאת סרטה המהמם "חייבים לדבר על קווין". בימים אלה היא מכינה את "Jane Got a Gun" עם נטלי פורטמן ומייקל פאסבנדר. במקביל היא עובדת על עיבוד חדשני, פסיכולוגי וקלאוסטרופובי ל"מובי דיק", שיתרחש בחלל. // יעל שוב

    עוד

בואו לעקוב ולדבר איתנו גם בפייסבוק, בטוויטר ובאינסטגרם. עדכונים יומיים על הכתבות הנבחרות בטיים אאוט ניתן לקבל בניוזלטר היומי שלנו

תגובות

Silence is Golden SRV:SRV2 on: 7f7f836870b7e6