טיים אאוט timeout

איך שינה הבינג' את סדרות הטלוויזיה שאנחנו צורכים

| מאת: ירון טן-ברינק

שיטת הבינג' מיועדת להעלים מעיני הצופים חורים בתסריט והבחירות האמנותיות נעשות על בסיס אלגוריתם. אומרים לנו שאנחנו נמצאים בתור הזהב של הטלוויזיה, אבל יש הרבה סיבות לא להאמין לזה

  • https://static2.timeout.co.il/media/2016/08/sizes/bojack-horseman-season-2.jpg_h_wo_680_382.jpg
מתוך הסדרה בוג'ק הורסמן

מי הרג את טוני סופרנו? מי הרג את סטרינגר בל? מי הרג את נייט פישר ואת סיימון אדביסי? אתם. אתם הרגתם אותם. נכון, זה היה בטעות ולא התכוונתם, לא ידעתם, לא חשבתם. ספרו את זה לשופט בסדרת עורכי הדין הקרובה לביתכם. אבל העדויות והראיות לא לטובתכם. לכאורה תור הזהב של הסדרות המתוסרטות נמשך זה יותר מ־15 שנה ואין שום סימן לכך שהוא עומד להסתיים. מדי עונת טלוויזיה מצטרפת לארכיון הטורנטים הנוצץ שבשמים ערמה של פצצות תוכן עסיסיות ומספקות שכאילו נתפרו למידות הפנטזיה הטלוויזיונית המושלמת של כולנו. אבל מתישהו בעשור האחרון משהו השתנה. הטלוויזיה השתנתה. הטכנולוגיה השתנתה. אתם השתניתם.

"Stranger Things" היא רק הדוגמה הטרייה והמוצלחת ביותר לשינוי הזה. זו סדרה שמבוססת, יותר מכל דבר אחר, על ה־DNA של הצופים שלה והדאטה שנטפליקס אספה עליהם. היא בנויה כמו שאלון פלייבאז, כמו סנאפצ'אט סטורי, מסך כל ההעדפות והבחירות של הצופים aלמענם הופקה. אוהבי סרטי אימה ומדע בדיוני מהאייטיז? אוהבים את ווינונה ריידר מהניינטיז? אוהבים את סטיבן שפילברג ואת סטיבן קינג? נהדר. האלגוריתם שלנו ימקסס לכם את הילדות ואת הנעורים ויפלוט אותם בפרצופכם כסדרת להיט עתירת באזז. שומעים את הצליל הזה, של הבאזז? זה הזמזום שהמוח שלכם משמיע כשמטגנים אותו עם נוסטלגיה ופסטיש.

מתוך הסדרה Stranger Things

מתוך הסדרה Stranger Things

יצרני התוכן הגדולים בארצות הברית ובאירופה יודעים עכשיו, במידה גוברת של הצלחה ודיוק, ללחוץ לכם על כל כפתורי העונג. כמעט כל סדרת דרמה מצליחה בעשור האחרון – ובעיקר המצליחות ביותר – הן תרגיל בתפירת תוכן מותאם בדקדקנות לקהל היעד על סמך המידע שנאסף ממנו, ובעצם מהוות מראה מנטלית לפנטזיות הגיקיות של דור שלם. החל מהעונות הראשונות של "פארגו" ו"בלש אמיתי", דרך ההיסטריה של "משחקי הכס" ועד לאורגיית הזומבים של "המתים המהלכים" וסדרות הממתק של מארוול קומיקס, מדובר בטלוויזיה שמערבלת מטען תרבותי שהצטבר במשך שלושה עשורים של טלוויזיה וקולנוע ופורקת אותו לתוך עיניהם של הצופים. זו טלוויזיה שמיוצרת למען המעריצים, למען ההייפ האינטרנטי והטראפיק האינסופי שדיוניהם ינפיקו, למען הפריקים שיסרקו כל פריים ופריים בחיפוש אחר תשובות ואחר ילדותם האבודה.

וכל זה עוד לפני שדיברנו על הבינג'. הו, הבינג'. לידתה של אומת הבינג' הבינלאומית היא רגע המפנה המשמעותי ביותר בעידן הנוכחי של הטלוויזיה. היא הרגע שבו תור הזהב של הטלוויזיה הופך לתור הסיליקון של הטלוויזיה. סדרה כמו "סטריינג'ר ת'ינגס" מבשרת נטפליקסיזציה של התוכן המתוסרט כי היא מיוצרת מראש כדי שיבלסו אותה באופן בולימי, תוך מקסימום שבוע, תאריך תפוגה שמנטרל מראש את היכולת להעמיק ולבנות מערכת יחסים משמעותית עם הדמויות ועם העלילה. זו טלוויזיה שלא צריך לחשוב עליה יותר מדי. ככל שחושבים עליה יותר, אוהבים אותה פחות. לא ללעוס – לבלוע.

כל מי שעשה פעם בינג' טוב מכיר את הבחילה המסוימת מאוד שמרגישים בסיומו. חשים בה לא רק מפני שטחנתם שטוחים עם צנצנת ממרח לוטוס ובן אנד ג'ריז ופיצוחים ופיצה ושישיית בירות ושלושה ג'וינטים, אלא גם כי הבינג' עצמו הוא בליץ על החושים שמותיר אותם מעורפלים והמומים. הוא לא משאיר זמן ומקום לעיכול מהורהר ולפירוק שכלתני של היצירה. עידן הבינג' הטלוויזיוני יודע איך לספק לצופיו את מגרש השעשועים המושלם, פאן גדול לכולם וכסף גדול למפיקים, אבל הוא לא יודע איך לייצר את העומק של יצירות המופת העל זמניות מהעשור הקודם.

מתוך הסדרה The Wire

מתוך הסדרה The Wire

זה לא מקרי שהדמות העמוקה והמרתקת ביותר בטלוויזיה של זמננו היא "בוג'ק הורסמן", סוס מדבר בסדרת אנימציה. תרבות הבינג' מובילה מגמה מעניינת שבה הדרמות הופכות רציניות ועמוקות פחות והקומדיות הופכות רציניות ועמוקות יותר. איכשהו, אנחנו מעדיפים לקבל את האקזיסטנציאליזם הפילוסופי שלנו כשהוא עטוף בבדיחות פלוצים של דני מק'ברייד או סתם מצופה אסיד בסגנון עדות "ריק ומורטי". מלבד זאת, אנשים עשו בינג'ים של "הסימפסונים" ושל "סאות'פארק" עוד לפני שמישהו ידע מה זה בינג', כך שמשהו בז'אנר הקומי בנוי כנראה לצריכה כזאת. לעומת זאת עידן הבינג' הוא תבוסה גדולה לכל מי שאוהב את הדרמה שלו משבוע לשבוע, כשהיא הולכת ומעמיקה ומתפתחת כמו החיים עצמם. אלא אם יקרה משהו לגמרי בלתי צפוי, העשור הזה לא ייצר עוד "סופרנוס" או עוד "הסמויה", בטח לא עוד "עמוק באדמה" ואפילו לא עוד "מד מן". לאלגוריתם הנטפליקסי של סך כל חלומותינו אין אינטליגנציה לייצר אותן. הוא לא יודע לחשב את הקסם הבלתי צפוי והבלתי אפשרי שגרם לנו להתאהב באופן עמוק ומהותי בדמויות שלהן.

החזון היצירתי של תחילת האלף, זה שהפך את הטלוויזיה לגן עדן של יוצרי תוכן המתוסרט, עדיין מבעבע במלוא עוזו, אבל ההתנגשות של החזון הזה עם דאטה גדולה, צפייה בולמוסית ותרבות על פי דרישה – מתי, איפה ואיך הקליינט רוצה כולל בעמידה בחצר, פוגמים ביכולתם של יוצרים להביא אל המסך יצירות מופת מאתגרות שנוגעות בשלמות על זמנית. בעצם, טוני סופרנו לא יכול לגור כאן יותר. אין לטלוויזיה סבלנות אליו או לאף אחד שדומה לו. העידן הזה נגמר. הכוכב הזה מת מהבולימיה שלכם.

בואו לעקוב ולדבר איתנו גם בפייסבוק, בטוויטר ובאינסטגרם. עדכונים יומיים על הכתבות הנבחרות בטיים אאוט ניתן לקבל בניוזלטר היומי שלנו

תגובות

now Silence is Golden SRV:SRV2 on: abf6601