טיים אאוט timeout

"סקס והעיר", "הסימפסונס" ו"בנות": לטלוויזיה יש עניין מוזר עם אמנים

גיליון האמנות 2018
| מאת: מאיה פז

בין שהם מצליחים או חובבנים, אמנים מוצגים בטלוויזיה כיומרניים, קפריזיים ומיניים עד כדי גיחוך. האם זו בכלל הקנאה של הטלוויזיה בעולם האמנות?

"משפחת סימפסון"

"מזל טוב, הומר!", מברכת סוחרת האמנות אסטריד וולר את הומר סימפסון, “כעת אתה אמן מקצועי". הסצנה הזאת מתרחשת בפרק ה־19 של העונה העשירית של “משפחת סימפסון", רגע אחרי שהומר מוכר את יצירת האמנות הראשונה שלו: ערמת ג'אנק שהייתה פעם ערכת ברביקיו שהוא לא הצליח להרכיב. הבדיחה הזאת רוכבת על העובדה שלא מעט מהמבקרים במוזיאונים עומדים מול עבודות אמנות ושואלים את השאלה שמגדירה את יחס הקהל הרחב במשך כמאה שנה לפחות: “מה אמנות בזה?". החמקמקות, המורכבות והפתיחות לפרשנות מקשות על הטלוויזיה לעסוק באמנות ברצינות, וקל לה יותר להציג ארכיטיפים וסטריאוטיפים של אמנות ושל העוסקים בה.

אחרי שהומר מוכר את יצירת האמנות הראשונה הוא מנסה לשחזר את ההצלחה. "אמנות היא לא רק תמונות יפות, היא גם ביטוי של רגש אנושי", הסבירה לו וולר, והוא מנסה למצוא בתוכו את הזעם שהביא לו את הצלחתו הראשונית ובמקביל מתחיל להיות חלק מקהילת האמנות, כלומר מתחבר עם חבורת אמנים יומרניים וחובשי כובע ברט. הסטריאוטיפ של האמן כישות בעלת יומרות רבות עם מעט כיסויים היא קלישאה ותיקה. אמנים בסרטים ובסדרות נוטים להיות מוגחכים, מוזרים, כאלו שגיבורי הסדרה הפשוטים והכל אמריקאים יתקשו להבין – ג'וליאן מור ב"ביג לבובסקי" פינת ג'וליאן מור ב"תמונות קצרות": דמויות אקסצנטריות, לפעמים בעלות מבטא משונה שלא ברור מאיפה אימצו. גם מוד לבובסקי וגם מריאן וויימן הן דמויות טעונות מינית, שהביטוי של סקס ביצירותיהן משתקף גם באישיותן. “למה הן תמיד עירומות?", שואל ראלף וויימן (מתיו מודין) את אשתו על הדמויות שאותן היא מציירת ב"תמונות קצרות", “למה העירום הופך את זה לאמנות?".

למה בלי ברט? מתוך "משפחת סימפסון"

עוד כתבות מעניינות:
מה ההבדל בין וידאו ארט לקולנוע?
האמנות המכוערת שתתאים לספה שלכם
שנה לפרק ההוא של "בנות": האם הטלוויזיה שלנו השתנתה?

את ההתנסות הלסבית הראשונה שלה ב"סקס והעיר הגדולה" עוברת סמנתה ג׳ונס עם אישה בשם מריה דייגה רייס, אמנית. ברור שהאישה שתציג אפשרויות מיניות חדשות בפני סמנתה – האדם הכי סקס פוזיטיב בניו יורק – תהיה אמנית. אם אמנות היא כלי לבחינת גבולות חברתיים ותרבותיים, סדרות משתמשות באמנים ובאמנות כדי לעזור לגיבורים לבחון את הגבולות שלהם. בסדרות הם כלי נרטיבי, ומריה דייגה רייס אכן מסיימת את תפקידה לאחר שני פרקים שבהם סמנתה הבינה שהיא עדיין שונאת מערכות יחסים. ההתנסות של סמנתה היא כמובן לא הקשר היחיד בין סקס לאמנות בסדרה. שרלוט הרומנטיקנית למדה באוניברסיטה היסטוריה של האמנות ועובדת בגלריה, ובגזרת האנקדוטות מתברר שהיא נתנה לאמן לצייר את הווגינה שלה.

בעוד האישה האמנית מוצגת כמשוחררת מינית לעומת הדמויות האחרות, הגבר האמן מוצג לא פעם ככוחני אך מיוסר, בעל סכסוכים פנימיים עמוקים שמתפרצים על הקנבס או על הבחורה שמולו. ב"סקס והעיר הגדולה" מיכאיל ברישניקוב גילם את אלכסנדר פטרובסקי, אמן מצליח ונפוח מרוב חשיבות עצמית שסוחף מהרגליים את (איך לא) קארי בראדשו.

גלגול נוסף של הארכיטיפ הזה נמצא ב"בנות": בות' ג'ונתן (יורמה טקוני) הוא אמן קריפי אך מחוזר שמארני (אליסון וויליאמס) פוגשת במסגרת עבודתה בגלריה. כשהם נפגשים שוב, בות' מזמין אותה אליו הביתה וכולא אותה בתוך מיצג אמנותי שמורכב ממסכי טלוויזיה ישנים שמקרינים תמונות זוועה, והיא בתגובה נמשכת אליו יותר.

הדמות של מארני עוברת תהליך מעניין בהקשר האמנותי. אחרי שהיא מפוטרת מהגלריה שבה עבדה היא מגיעה לריאיון בגלריה אחרת, שם המראיינת המתנשאת אומרת לה שהיא לא חושבת שהיא מתאימה לעולם האמנות. מארני מפנימה את ההערכה הזאת ומתחילה לנדוד בין שורה של עבודות זמניות ובלתי מספקות. התהליך הזה מוביל אותה למסקנה שמה שהיא באמת רוצה לעשות הוא לשיר. היא עושה את המעבר מעסקי האמנות לאמנות עצמה. מבחורה בחליפות עסקים היא הופכת להתגלמות האנושית של עמוד האינסטגרם של קואצ'לה. מארני הפכה אמנם לדמות פגיעה ואנושית יותר, אך מארני הזמרת הייתה פעמים רבות מושא ללעג. זו השלמה מוחלטת עם עקרונות קפיטליסטיים שלפיהם מה שלא מכניס כסף אינו חשוב. כשמארני מופיעה בשביל פרוטות היא מוצגת כפתטית, ולא כיוצרת שעובדת קשה.

הו, לא. "בנות"

הסדרה "I Love Dick" של אמזון עוסקת גם היא בפנים הרבות של עולם האמנות. היא נפתחת ביום שבו כריס קראוס (קתרין האן) – אמנית וקולנוענית מניו יורק שסרטה התקבל לפסטיבל הקולנוע בוונציה – מקבלת הודעה שהסרט לא יוקרן בעקבות צו מניעה שהגישו נגדה מוזיקאים שבשירם השתמשה בלא רשות. קראוס בטוחה שהמוזיקאים צריכים להודות לה במקום למנוע ממנה להשתמש בשיר, כי הסרט היה מוציא אותם מהאנונימיות שלהם. התנהגותה יכולה להתפרש גם כאנלוגיה ליחס של הטלוויזיה לאמנים – סדרה היא עדיין מוצר מסחרי לפני הכל, אבל הטלוויזיה בתקופה הנוכחית נאבקת על קבלת תו תקן של אמנות לכל דבר, כך שאולי ההשטחה והשימוש באמנים כאתנחתא קומית מבליעים בתוכם קנאה קטנה. ובכל זאת – כפי שלמדנו מהפרק ההוא ב"משפחת סימפסון" – לא לכל דבר צריך להתייחס כאמנות.

רוצים להתעדכן ראשונים בכל מה שחם בתל אביב? הורידו את האפליקציה שלנו!
להורדה לאייפון | להורדה לאנדרואיד

בואו לעקוב ולדבר איתנו גם בפייסבוק, בטוויטר ובאינסטגרם. עדכונים יומיים על הכתבות הנבחרות בטיים אאוט ניתן לקבל בניוזלטר היומי שלנו

תגובות

now Silence is Golden SRV:SRV2 on: abf6601