טיים אאוט timeout

"בית הטראסה" עלתה על קונספט חתרני: תוכנית מציאות מציאותית

| מאת: ליהי גרניט

הלהיט החדש של נטפליקס מכניס שישה צעירים לבית ומתעד את חייהם. אבל בניגוד לתוכניות כמו "האח הגדול", ב-"Terrace House" אין פרסים, לא דוחפים אותם לקצה, ולא עושים מניפולציות בלתי פוסקות. וזה מה שמדהים. מתברר שהחיים האמיתיים לא חייבים לשעמם

  • https://static2.timeout.co.il/media/2017/07/sizes/UntitledH9_wo_680_382.jpg
"בית הטראסה" (צילום: יח"צ)

מה מציאותי בז'אנר תוכניות המציאות? אחרי יותר מעשור שבו הריאליטי שולט במסך, כבר קשה להעלות ברצינות את השאלה הזו, אבל תוכנית של נטפליקס, שבישראל עדיין פחות מוכרת אבל מסתמנת כלהיט החדש של שירות הסטרימינג, תוקפת את הסוגיה מזווית אחרת: מה קורה כשמכניסים צעירים לבית ופשוט נותנים להם לחיות? כלומר, באמת לחיות – בלי משימות שדוחפות אותם לקצה, בלי פרסים, בלי לנעול אותם בבית עד שיגעון.

"Terrace House", שעונתה השלישית, "Aloha State", משודרת כעת בנטפליקס, היא סדרה יפנית במקור שעונתה הראשונה עלתה ב-2012. זו סדרה על שישה זרים, גברים ונשים, שנכנסים יחד לבית ומתארחים בו למשך מספר ימים עד חודשים. נשמע כמו האח הגדול? לא ממש. הם לא ננעלים בבית, יכולים לצאת ולחזור כאוות נפשם (גם לחופשות ארוכות), כשכל אחד עסוק בענייניו – מללכת לעבודה ועד ללמוד ולצייר. לטענת הפקת התוכנית, אין תסריט כלל. התוכנית היא להיט ביפן מעונתה הראשונה, והפכה לפופולרית בעולם בעקבות השידור וההפקה החדשה של נטפליקס. בעונה הנוכחית הבית ממוקם בהוואי, לאחר שבעונה הראשונה והשנייה היה ביפן – בטוקיו ובשונאן, שם שהה אחד הדיירים בבית 97 שבועות – כמעט שנתיים, עם הפסקות קצרות בין לבין. כאמור, החיים האמיתיים.

עוד כתבות מעניינות:
נטפליקס מציעה שירות מלא בעברית ותשלום בשקלים
"טלוויזיה מהעתיד" מצליחה להצדיק את שמה
ערוץ הכיבוד הם החוליה החסרה בין היפסטרים לסטטיק ובן־אל

ייתכן שהמיקס האמריקאי-יפני הזה, שבא לידי ביטוי גם בבחירת הדיירים (חלקם יפנים שמעולם לא דרכו בארה"ב, חלקם אמריקאים דוברי יפנית, חלקם נולדו בהוואי), הוא מה שיוצר עניין: רוב צופי הטלוויזיה לא רגילים למניירות היפניות העדינות מול האגרסיביות שמאפיינת סדרות ריאליטי אמריקאיות. לאחר שיחה מאוד מנומסת בה יושרו ההדורים בין אביאן, לורן ואריק, מציעה אביאן "חיבוק קבוצתי", הצעה שלה מגיבה לורן במילים "כן. אפשר. אני לא אדם רגשני אבל אני אנסה". החיבוק, אגב, לא יצא לפועל. כל מערכות היחסים בין המתמודדים נטוות באופן כל כך עדין, שהן כמעט בלתי נראות. כשיויה מחליט להצהיר על רגשותיו לאביאן הוא משתמש בניסוח הלקוני הבא: "חיבבתי אותך מהתחלה, וזה לא ישתנה".

יצירת הטווח האינטימי הוא מהוסס, איטי, מתבונן ושקול, או במילים אחרות, ההפך הגמור מיקיצה במיטה של דייר אחר לאחר לילה שיכור כפי שאנחנו רגילים לראות ב"אחד הגדול" ו"חוף ג'רזי". ב"בית הטראסה" לא תפגשו אף סנוקי, הבחורים לא ילכו "להעמיס בחורות" בברים נוטפי זימה ואלימות זה מונח שפשוט אינו קיים. ספוילר: הריב המרגש הראשון הוא על מגבת שהושלכה על הרצפה.

אז מה כן תמצאו כאן? שישה צעירים בגילאי 29-18 שפשוט חיים יחד. הם מכינים ארוחות בוקר זה לזה, מפתחים התאהבויות קצרות וארוכות, מסתובבים בשכונה, נוסעים לטיולים ומבלים בבריכה. היי, באחד הפרקים הם אפילו צופים בעונה הקודמת של התכנית בלפטופ מרוב שהם סתם רגילים. בין לבין יש רגעים סופר אנושיים ומרגשים. אין צופה של "בית הטראסה" שליבו לא יצא אל יוסוקה, צעיר בן 18, שכשרונו ביוקללי שווה לחוסר נסיונו עם המין השני, שמתאהב בלורן, דוגמנית ומאיירת עם ביטחון עצמי ואטיטוד, ולא יודע איך להזמין אותה לצאת. במשך דקות ארוכות, כשכל הדיירים מבלים בחוף הים, הוא עומד ליד לורן ששוכבת תחת השמשיה ופשוט לא מצליח להביא את עצמו לדבר איתה ביחידות.

מתוך "בית הטראסה" (צילום מסך)

למה את לא יכולה להיות יוקללי? יוסוקה ולורן (צילום מסך)

כל אלה הן דוגמאות לכמה הריאליטי הזה פשוט לא מתנהג כמו ריאליטי. ההבחנה שאנו, הצופים, יכולים לעשות בין תתי-ז'אנרים אחרי יותר מעשור בו ז'אנר המציאות הוא שליט הטלוויזיה הבלתי מעורער, עומדת למבחן מול יצור הכלאיים המשונה הזה, שכמו משתתפיו, לוקח מאוד ברצינות כל דבר, כולל את הטייטל המחייב "תכנית מציאות". לא ייאמן: תוכנית מציאות מציאותית! מכיוון שנדמה לכולנו שאנחנו יודעים מהי מציאות ומהם חיים, כי כולנו חיים אותם, היוצרים עומדים מול שאלה מאתגרת: איך לגרום לזה להיות לא משעמם? זהו לב העניין. החיים, בעיקר של צעירים בשנות העשרים לחייהם, מייצרים עניין כמו שהם. גם בלי אישיות אקסצנטרית או גלוני אלכוהול. גם אם את מוכרת בחנות טי-שירטס וגם אם אתה גולש גלים מקצועי. הדרמה מגיעה כי ברגע שיש דינמיקה, יש גם קנאה, ויש חברות, ויש דחף להצליח, ויש כשלונות. מתברר גם שכל דבר יכול ליצור עניין אם הוא מצולם, ערוך ומבויים היטב. וכאן יוצרי "בית הטראסה" לא השאירו דבר ליד הגורל. האסתטיקה של התוכנית חדשנית ומסקרנת. הצילום מוקפד ביותר: המצלמות שקטות, כמעט ללא נוכחות, זורמות בקצב של מי שנוכח בפריים. צוות הצילום מלווה את הדיירים גם כשהם מחוץ לבית וגם כשהם בחו"ל, ועדיין, אף אחד מהדיירים לא פונה למצלמה או אפילו מסתכל עליה ישירות.

מתוך "בית הטראסה" (צילום מסך)

פשוט חיים. מתוך "בית הטראסה" (צילום מסך)

נכון, אי אפשר להתעלם מכך שהחיים האמיתיים האלה מתווכי מצלמות וחדרי עריכה, ושהדברים לא התרחשו בדיוק כפי שמציגים לנו אותם, אבל היי, לפחות לא דוחפים את המשתתפים האלה לקצה, סוחטים אותם מנטלים ורגשית ואז מצביעים עליהם וצועקים – "מציאות!" בכך, הערך המוסף של התכנית הוא, ובכן, מוסריות. אין מנצח ב"בית הטראסה". גם אין פרסים, אין תחרות השרדותית, ועל אף שגם אין טסטות (החלק האהוב כ"כ על האמריקאים, בו המשתתפים מספרים למצלמה על תחושותיהם), לצופים ברור לגמרי מה עובר על המתמודדים. לא תמיד צריך להאכיל אותנו בכפית האינפורמציה.

מלבד זאת, הרושם הגדול ביותר בתוכנית היא הבמה שהיא נותנת לפמיניזם היפני. ב"בית הטראסה: מדינת אלוהה" הבנות מנתבות את רוב העלילה: לורן היא לב הבית והכל סובב סביבה. כשהיא דוחה את יוסוקה היא מזכירה לעצמה בקול: "אני לא חייבת להסכים להיות איתו", ונלחמת בחינוך הפטריארכלי-יפני המלמד את בנותיו להיכנע לגברים. כשאביאן יוצאת עם יויה ואומרת לו "אני מחבבת אותך", יויה כמעט מתעלף ממבוכה. ומצד שני, כשטאישי משתף את גברי הבית בכך שהוא משתמש במחוות ג'נטלמניות כדי להרשים נשים, כולם מתחילים לפתוח דלתות של מכוניות ולהזיז כיסאות לבנות הבית. אולי בסופו של דבר אחת הבנות תאזור אומץ ותחזיק בידו של אחד הבנים, ומי יודע, אולי בסוף הם אפילו יתחבקו.

"Terrace House: Aloha State" זמינה לצפייה בנטפליקס

בואו לעקוב ולדבר איתנו גם בפייסבוק, בטוויטר ובאינסטגרם. עדכונים יומיים על הכתבות הנבחרות בטיים אאוט ניתן לקבל בניוזלטר היומי שלנו

תגובות

Silence is Golden SRV:SRV2 on: f899107eb0f0d89