טיים אאוט timeout

מהבובלילים עד הפיקים: מהו הסוד של "הזבל הישראלי"?

| מאת: גיא פרחי

קל לפטור את "הבוזגלוס" כגרסה הישראלית ל"קרדשיאנס", אבל המשפחות הטלוויזיוניות הישראליות מצליחות לקיים עם הצופה יחסים שמקבילותיהן האמריקאיות יכולות רק לחלום עליהם

יותר מסתם קרדשיאנס ישראלים. הבוזגלוס

לאמריקאים יש White Trash, דימוי בעל מטען גזעני ברור הבא לתאר את אותן משפחות כפריות לבנות שלעולם לא נראה על מסך הטלוויזיה בהקשר חיובי או נינוח, אלא רק כאשר הן חושפות את בורותן התהומית, מתקוטטות באלימות ומכבסות את הלכלוך מול המצלמות. בעבר היינו רואים את זה בתוכניות כגון "ג'רי ספרינגר" או "ריקי לייק", והיום בז'אנר הדוקו־ריאליטי שכאילו נתפר בדיוק למידותיהן. המצלמות משתקעות בביתן, מתבייתות על רגעים מופרכים ורדודים במופגן, לעתים על כאלה שבוימו מראש ולעתים על חומר גלם שהוקצן בלא רסן. הצופים מתענגים על הקומדיה, וכן, גם על תחושת העליונות. "האוזבורנס", "ההוגאנס", "הקרדשיאנס" – עם הטיות מעמדיות או גזעיות לפה ולשם – כולן נושאות עמן את אותו הרוח – משפחה צפופה, מהומות על לא כלום, טראש (לבן) טהור ומזוקק.

לנו יש את "הזבל הישראלי" – הגדרה שלא תפסה וטוב שכך – אך מקבצת אליה מגוון תוכניות דוקו־ריאליטי שהטרימו את עליית "הבוזגלוס", כותר חדש בז'אנר שעלה השבוע ב־yes ומלווה את משפחת המלוכה הצבעונית של הכדורגל הישראלי. תחילתה של השרשרת ב"המאסטרו" עם צביקה פיק ושיררררה, ואחריה כמובן "התבורי'ס", "הבובלילים", משפחת חלפון במסגרת "עונת החתונות וצרות אחרות" ו"פוליאקובים".

אכן, היסטוריה ענפה של טראש טלוויזיוני שבו כמעט כל המשפחות אומללות וכל אחת מהן מוגחכת בדרכה שלה. עם זאת הדוקו־טראש הישראלי אחיד באופן שבו הוא הולם את המוסכמות ששאב מסרטי הבורקס: המשפחה, המקום שבו מושלים ממילא כל החסמים ונימוסי השולחן, הופכת לאתר אידיאלי להפיכת הפורמלי לבלתי פורמלי, לחפליזציה של כל דבר שמצטייר כמהוגן, אלגנטי ואשכנזי, כפי שהיטיבו לתאר ב"ארץ נהדרת" עם משפחת פילוס שכל הדברים הללו מקבלים אצלם שם תואר אחד: מצ'עמם. מתוך הרוח הזאת מייצרות התוכניות גאוות יחידה ישראלית, מעין קריצה לצופה המכוננת עמו אחווה בנוסח צה"לי.

קחו לדוגמה את הפרק ההוא ב"עונת החתונות" שבו התוודענו לחלפונים, משפחה כלל ישראלית בת שישה ילדים שהפרק מתחקה אחר מעלליה בדרכה לחופשה באילת. כשאיש הביטחון שואל את ההורים אם הם מחזיקים נשק, אימא חלפון משיבה שלבעלה יש אחד בין הרגליים. אחר כך, במטוס, היא תשלוף מתוך התיק קופסת חריימה ותחלק אותו על צלחות פלסטיק בין ילדיה, כי אי אפשר לוותר על הילולת החריימה בטיסה שאורכה 45 דקות. נוסעי המטוס, "האשכנזים", נדהמים מן המעשה הברברי. כאן האפקט הקומי. הקטע עצמו, שככל הנראה תוסרט היטב לפני כן ומיקם את משפחת חלפון באופן מדויק למדי במשבצת הבורקסית שעבורה לוהקו, יהפוך אחר כך לפופולרי ויגרוף אלפי צפיות ביוטיוב. זה נחמד ללעוג לברבריות של החלפונים ונחמד גם להרגיש מעט כמותם. גינוני האוויר האירופיים אינם בשבילנו, הישראלים.

במובן זה משפחת בובליל היא כשלעצמה כבר מיתולוגיה של "זבל ישראלי". הדוקו־ריאליטי שהוקדש להם התחקה אחר סידורי החתונה של עינב בובליל, המריחים מפרובינציאליות ומכל מה שנחשב כ"טעם רע": מגנטים, מצלמות רחף, אלבום דיגיטלי מרצד. תפקידו של הטאלנט האמיתי, אביה יוסי בובליל, הוא כמובן "לעשות בעיות": להמרות את פיה של קריינית ה־GPS ולבצע פרסה לא חוקית, לבקש סוכריות מעובדי אולם האירועים בשעת חתימת החוזה ולהפטיר הלצות עממיות לכל הנקרה בדרכו ("צריך שיקןף? גם השיקוף מכיר אותנו").

בניגוד לאינטואיציה, אפילו "המאסטרו" חוברת לאותה שרשרת ידועה לשמצה. צביקה פיק הוא אייקון הגלאם הנוצץ ביותר שיש לנו, אך "המאסטרו" היא לא תוכנית על עושר ועל גלאם, אלא על היעדרו, על העליבות שבה הוא מתגלה בתצורתו הישראלית. פיק הלבוש בגלימות מהודרות כאילו חי בעולם לא לו. הוא הולך לאסוף את בובת השעווה שלו ממוזיאון נידח המנוהל על ידי זוג פנסיונרים בעת שבת זוגו ממלאת את עגלת הסופרמרקט בבמבה, "כי צריך שיהיה במבה בבית". לנהג של פיק אין חליפה או כובע והוא לא משתמש במחוות אנגלוסקסיות כאשר הוא פונה למעסיקו. קוראים לו גיא, הוא מגיע לעבודה באוטובוס של דן ויש לו משקפי שמש של רוכל בשוק מזרח אירופי. בישראל אין גלאם כמו שאין נימוסי טיסה וחתונות צנועות ואלגנטיות. אל מול האדנות האירופית כולנו תחובים באותה הסירה, גם צביקה פיק בכבודו ובעצמו.

כאן בדיוק נפרדות דרכיהם של המודל האמריקאי והמודל הישראלי: הקרדשיאנס רחוקים מצופיהם עשרות פעימות במדרג הסוציו־אקונומי, מה גם שארצות הברית גדולה לאין ערוך, מלאה בהסתעפויות חברתיות ובתת תרבויות. המשפחות האמריקאיות עדיין משמרות רמה של דיסטנס, ולא נדיר למצוא אמריקאים שמעריצים דמויות ממשפחת קרדישיאן באמת ובתמים. אך הבובלילים, החלפונים והפיקים, בדיוק כמונו, לעולם לא ייהנו מן הדבר האמיתי, וכל שנותר הוא לגחך יחד איתם על הגינונים המעושים של כל היתר.

עם עליית "הבוזגלוס" לשידור ברור שהפעם זילותו של הכדורגל הישראלי תהיה במרכז, ענף מסנוור במונחים אירופיים שבישראל נכבש על ידי עסקנות ועילגות משוועות, כפי שמתואר היטב בעמוד הפייסבוק "כדורגל שפל". זאת כמובן עד שמישהו ירים את הכפפה ויפנה את הבמה לאנשים הזקוקים לדוקו ריאליטי אמיתי בדמותם: משפחת אזריה.

הבוזגלוס, ימי שני עד רביעי 20:30, yes Comedy

בואו לעקוב ולדבר איתנו גם בפייסבוק, בטוויטר ובאינסטגרם. עדכונים יומיים על הכתבות הנבחרות בטיים אאוט ניתן לקבל בניוזלטר היומי שלנו

תגובות

now Silence is Golden SRV:SRV2 on: f2fadbfc0df0