טיים אאוט timeout

נטפליקס לא יכלו למצוא שם יותר מתאים ל"הכל על הפנים!"

| מאת: נעמה רק

טרול, קווה-קווה, גומיות ענק ואוננות לצלילי אואזיס - "הכל על הפנים!" של נטפליקס רוכבת על גל הנוסטלגיה לניינטיז בלי בושה, וזה ממש לא מספיק בשביל לשרוד יותר משני פרקים

"הכל על הפנים!". אשכרה

לסדרה ההתבגרות החדשה של נטפליקס, "הכל על הפנים!", ממש ממש חשוב שתבחינו שהיא מתרחשת בשנות התשעים. ייתכן שמדובר בעיבוד הטלוויזיוני הראשון לרשימת באזזפיד בסגנון "רק ילדי ניינטיז יזכרו את 58 הדברים האלה". רק בפרק הראשון יחכו לכם שיר סקא, שלישיית חנונים בשיחה ערה על הפריקוולים של "מלחמת הכוכבים" (כולל ילד שנשבע ש"זה הולך להיות אדיר") ועל "אירוני" של אלאניס מוריסט, בובת טרול, ילדות משחקות בקווה-קווה מקופל, צמיד-סרגל, "Whoomp, There It Is", גומיות ענק לשיער, קופסה מלאה בקסטות ותיכוניסטית בחולצת פלנל שמאוננת למגזין פורנו עם שיר של אואזיס ברקע. אם הקלישאה המחומשת הזו נשמעת לכם טו מאץ', חכו לפרק השני, שבו תראו את לוק, תלמיד במועדון האור-קולי, מצלם לנערת הפלנל קייט סרנדה בדמות לקט שחזור קליפים, כמו "Smells Like Teen Spirit" ו-"No Rain", ואז מתלהב מעצמו כאילו הרגע ביים את "ספרות זולה" הבא.

זה לא שהכל ב"הכל על הפנים!" באמת על הפנים, אבל בשביל סדרות שמבוצעות בעילגות כזו אנחנו לא צריכים את נטפליקס, אלא פשוט להדליק טלוויזיה רב ערוצית. היא רחוקה מאוד מהסטנדרט שהציבו סדרות הנעורים האחרות של הרשת, ובראשן "דברים מוזרים" שהשכילה להשתמש בתקופתיות כתבלין ולא כמרכיב העיקרי. ההשוואה לסדרות נעורים מצטיינות מהניינטיז כמו "אלה הם חיי", "דוסון קריק" או "פריקים וגיקים", מהן היא בבירור שואבת השראה, כבר מוציאה ממנה את כל האוויר. הניימדרופינג לתופעות תרבותיות משנות התשעים (מסוג מאוד מסוים ומאוד אמריקאי) הוא סיבת הקיום היחידה של הסדרה הזו, ועם כל הכבוד לרצון של דור ה-Y להתרפק על המודם המרעיש וההמתנה המייסרת מול הגיף של התינוק המרקד שנטען לאיטו, זה ממש לא מספיק בשביל שהצופה הממוצע ישרוד עד סוף פרק שלוש.

אחי, יותד מדי צבעים. מתוך "הכל על הפנים!"

זאת בעיה, כי נקודת המפנה שאמורה להפוך את הסדרה למסקרנת מגיעה רק בפרק ארבע. מדובר במפגש בין שני סוגים של אאוטסיידרים בבית ספר התיכון של העיירה הנידחת "בורינג" באורגון. כן, בורינג. כפי שכבר רמזה לכם סצנת האוננות-פלנל-אואזיס, זאת לא סדרה עדינה במיוחד. בפינה הימנית המועדון האור-קולי, המקבילה האמריקאית של מגמת קולנוע, שמפיקה את מהדורת החדשות של בית הספר. בפינה השמאלית מועדון הדרמה, שמעצבנים כאן פי מיליון יותר מכל תלמיד מגמת תיאטרון שאי פעם פגשתם. אחרי שהחנונים מקבוצה א' גורמים בטעות לביטול ההצגה הגדולה של קבוצה ב', מציע לוק לשתף פעולה בצילומי סרט מדע בדיוני מגוחך בכוונה. במקביל להתאהבות הבלתי ממומשת של לוק בקייט, שהיא במקרה בתו של מנהל בית הספר, ההורים שלהם מתחילים לצאת. יש גם שני חנונים קלישאתיים ומעיקים וזוג תלמידי תיאטרון מכורים לתשומת לב – אוליבר היומרני ואמלין הבריונית, מושא תשוקותיה הכמוסות של קייט.

שני עשורים לפני "גיטאר הירו"

יש הרבה דברים שאמורים לעבוד כאן, אבל אף דמות לא מצליחה לרגש באמת ואף עלילה לא מתעלה מעבר לסתמי. הפספוס הכי גדול הוא גם הסיפור הכי מעניין בפוטנציה – הגילוי המיני של קייט, שאם היה מסופר היטב היה יכול לחדש ולמשוך צופים להט"בים המשוועים לייצוג ראוי. זו עלילה רגשית מאוד שעוד יש מקום לחדש בה, אבל אחרי כל רגע נוגע ללב מגיעים עוד שלושה קלישאתיים להחליא, או סתם משוחקים גרוע. גם העלילה הרומנטית של מנהל התיכון מר מסנר ואמו של לוק מתפספסת, פחות בגלל הביצוע ויותר בגלל מיעוט זמן המסך שהיא מקבלת.

יש הרבה יותר מדי דמויות שאפשר היה פשוט למחוק מהסדרה בלי שיחסרו לאף אחד: החנון ששולף מהמותן ססטיסטיקות מונפצות כמו "מערכת היחסית הממוצעת בתיכון נמשכת 26 יום", האבא הנוטש של לוק שמלהג בסרטונים ביתיים משפטי חוכמה בשקל וחצי או קלישאת הניינטיז שמגיעה קומפלט עם קוקיות, פאוץ' וריקוד לצלילי אייס אוף בייס. כל הקסם הזה ארוז בעטיפה אסתטית בינונית במיוחד, שמעלה את החשד שהיא נראית רע בכוונה, כמחווה לשיטות הצילום של התיכוניסטים חסרי המודעות שמככבים בה. במיוחד צורמת הנטייה להשתמש בזום, אלמנט שבעשורים האחרונים מופיע בעיקר במוקומנטרי סטייל "המשרד", כדי להדגיש רגעים אינטימיים או דרמתיים, אבל יוצר אפקט הפוך ומרחיק את הצופה עוד יותר מהמתרחש על המסך. וזה, חנונים חמודים שלי, אירוני.

בואו לעקוב ולדבר איתנו גם בפייסבוק, בטוויטר ובאינסטגרם. עדכונים יומיים על הכתבות הנבחרות בטיים אאוט ניתן לקבל בניוזלטר היומי שלנו

תגובות

now Silence is Golden SRV:SRV1 on: abf6601