טיים אאוט timeout

חוג בית

| מאת: דרור שר

אף שהיא לא מבריקה כמו אחיותיה לז'אנר, המיני סדרה הבריטית "חוג בלצ'לי" מספקת חווית צפיה מרעננת

"עקרות בית נואשות", גרסת מלחמת העולם הראשונה. "חוג בלצ'לי"

עם כל הרעש סביב נטפליקס ומהפכת הטלוויזיה שלה, מעטים שמו לב לעובדה שהדבר הכי טוב ששודר על המסך הקטן עד כה ב־2013 הגיע בכלל מבריטניה. יותר מזה, אלא אם בשלושת החודשים שנותרו לשנה הזאת יקום אלפרד היצ'קוק לתחייה ויחתום על חוזה לסדרה עם שואוטיים, מיני סדרת המתח "The Fall" תיקח בהליכה את התואר של סדרת השנה מבחינתי. נכון, זה קצת מוזר שסדרה טובה כל כך זכתה לתשומת לב מאופקת בלשון המעטה, עד כדי כך שעברו כמעט חודשיים מהרגע שעלתה למסכים עד לרגע שבה חבר הפציר בי לראות אותה. אבל המציאות היא שהמקרה של "The Fall" הוא אולי קיצוני, אבל לא חריג כשמדובר בסדרות מתח בריטיות. משום מה, אף שכולם יודעים להגיד שמיני סדרות מתח בריטיות הן פסגת היצירה הטלוויזיונית העולמית, רק קומץ מחובבי הז'אנר אשכרה טורח לראות אותן. כך נוצר מצב מוזר שבו העולם מדבר על טרנד הסדרות הסקנדינביות – שיצר ערמות של רעש אבל לא הרבה יותר מכמה סדרות בינוניות עם עלילות רעועות – אבל אף אחד לא באמת יודע מה קרה בטלוויזיה בריטית מאז שערוץ 1 שידר את "המפצח". סדרות מתח בריטיות תמיד היו שם. הן תמיד היו יותר טובות מ־90 אחוז מהטלוויזיה האמריקאית, ובכל זאת אנשים העדיפו תמיד לראות שידורים חוזרים של "סיינפלד" במקום לפנות זמן ליצירות מורכבות ואטיות שכמותן.

דרמת המתח "חוג בלצ'לי" היא עוד מיני סדרה בריטית מדוברת. אלא שבניגוד ל"The Fall" – שדובקת בנוסחת "החשוד העיקרי" של שוטרת אקסצנטרית שמפענחת פשע מסובך תוך כדי לחימה בסקסיזם משטרתי מצוי – "חוג בלצ'לי" משלבת בין עלילת הרוצח הסדרתי לאלמנט התקופתי של פוסט מלחמת העולם השנייה – זה שהפך את "השעה" לאחת מהסדרות הבריטיות המדוברות של השנים האחרונות בז'אנר אחר לחלוטין. "חוג בלצ'לי" עוקבת אחרי ארבע נשים ששירתו בזמן המלחמה כמפענחות צפנים בתקשורת האויב. אחת מהן, סוזן, חיה חיים בורגניים משעממים כשלפתע פרשה של רציחות סדרתיות מטרידה את מנוחתה. עם שלוש חברותיה היא יוצאת למסע פענוח מאחורי גבה של המשטרה וכנגד כל הסיכויים.

אלא שבניגוד ל"The Fall" שמצליחה לחדש ולהבריק אף שהיא מובנת בתוך מסורת עלילתית ארוכת שנים, או "השעה" שבונה מורכבות אנושית ודינמיקה עלילתית משכנעת – "חוג בלצ'לי" מנסה לרקוד על כל החתונות ונשארת עם עקבים רופפים. את הפזל המתוחכם המסורתי של המיני סדרות הבריטיות מחליפה כאן עלילה רנדומלית שזורקת את הצופה מפה לשם בלי הצדקה אמיתית ובלי קצה חוט. גם השחזור התקופתי המרשים כתמיד בסדרות בריטיות נופל לתוך קלישאות של יחסי גברים־נשים בשנות ה־50 ומתקשה לייצר נקודת מבט מקורית או פרשנות חדשה על בריטניה של אחרי המלחמה. אבל אף על פי שהיא לא תדביק אתכם לכיסא כמו "The Fall" או תשלח אתכם עמוק אל תוך 1956 כמו "השעה", ובהתחשב בהיעדר המוחלט של סדרות מתח ראויות בטלוויזיה האמריקאית (ולא, "דקסטר" ממש לא נחשבת סדרת מתח, אם כבר היא פרודיה על אנשים שמסוגלים לראות את אותו פרק פעם אחרי פעם בלי לשים לב) – גם סדרה לא מבריקה כמו "חוג בלצ'לי" היא בהחלט שינוי מרענן בתוך נוף הטלוויזיה העולמי.

יכול להיות שהסיבה האמיתית לכך שהסדרות הבריטיות טסות מתחת לרדאר הוא בכלל הפורמט. אין היגיון אמיתי בהפקה של מיני סדרה במשוואה של השקעה אל מול תוצרת. במקום 12 פרקים שממלאים עונת שידור, שלושה עד חמישה פרקים בני שעה נראים כמעט כמו בזבוז משאבים. אלא שבאנגליה, בניגוד לשאר עולם הטלוויזיה, דברים לא עובדים לפי מודלים כלכליים בלבד, והמיני סדרה חיה ובועטת בדיוק כפי שהייתה לפני 30 שנה. אין מריחות זמן, אין אקספוזיציות אינסופיות וכמעט אין עלילות משנה, רק קפסולה מרוכזת ואנטי בזבזנית של בניית דמויות וסיפור חסכוני. אם זה מעולה, כמו במקרה של "The Fall", זה נגמר הרבה יותר מדי מהר. אם זה פחות טוב, כמו ב"חוג בלצ'לי", לפחות העברת שלוש שעות בלבהות בשחזורים די מרשימים של עיצוב פנים בריטי, רגע לפני ההתפוצצות התרבותית של שנות ה־60. רע זה לא יכול להיות.

בואו לעקוב ולדבר איתנו גם בפייסבוק, בטוויטר ובאינסטגרם. עדכונים יומיים על הכתבות הנבחרות בטיים אאוט ניתן לקבל בניוזלטר היומי שלנו

תגובות

now Silence is Golden SRV:SRV2 on: 4865fe341de