טיים אאוט timeout

חיים במעגל סגור

| מאת: איתי זיו

רגע אחרי ששקע אבק השרפה והעונה הראשונה של סדרת המופת "בלש אמיתי" הגיעה לסיומה, איתי זיו מנסה להתחקות אחר ראסט קול, אחת הדמויות העמוקות והמסקרנות שנראו בטלוויזיה

  • https://static2.timeout.co.il/media/2014/03/sizes/true-detective-01_H_wo_680_382.jpg
ראסט קול

הגיבור הגדול של "בלש אמיתי" הוא הזמן. זה ניכר כבר בבחירה התסריטאית להציג שני קווי עלילה במקביל – האחד מתרחש "היום" והאחר בשנת 1995 (ומאוחר יותר, ב־2002). אלא שהתעלול הזה הוא בסך הכל מטאפורה לבחירה של "בלש אמיתי" בשאלת הזמן כנושא הגדול שלה. הזמן הוא הגיבור האמיתי שלה, באותו המובן שבו הוא הגיבור האמיתי של החיים האנושיים – כרוצח השקט, זה שתמיד נמצא שם. אכזרי יותר מכל רוצח סדרתי שמסתובב בלואיזיאנה.

כמו "הסופרנוס", שהסוותה את רעיונותיה מאחורי משפחות פשע וגנגסטרים, אבל בעצם הייתה סדרה על אנשים מבוגרים שחוטפים סרטן ומתפגרים – כלומר סדרה על החיים – כך גם "בלש אמיתי". סיפור החקירה הוא רק בגדר תפאורה עסיסית לדיון בזחילה האטית של הזמן, במוות, בחוסר התוחלת של החיים, או איך שלא תנסחו את השאלה הקיומית.

טוני סופרנו לכד את סוגיית הקיום בשאלה: "Whatcha gonna do?" כל אימת שנקרה בדרכו עוד לקוח מרוצה של חברת ארונות הקבורה. הבלש האמיתי ראסט קול (בגילום מת'יו מקונוהי), דמות ורבלית יותר, מגדיר באחד מרגעי הסדרה את התיאוריה הקיומית שבה הוא דבק:"M-Brain theory" , כשהכוונה היא ככל הנראה ל־M-Theory, תיאוריה פיזיקלית המסתעפת מתוך תורת המיתרים. על פיה, טוען קול, זמן ליניארי הוא המצאה אנושית וכשמסתכלים על העולם מנקודת מבט חיצונית באופן רדיקלי, מחוץ לתפיסת המרחב־זמן האנושית, אין משמעות להבחנה בין עבר, הווה ועתיד, וכתוצאה גם לא לסיפורים שאנו מספרים לעצמנו. כל מה שעשוי לקרות, כבר קרה מנקודת המבט של הנצח, וכשהנצח מביט עלינו בחזרה – הוא רואה מעגל שטוח. לרעיון הנ"ל הוא מצרף קול המחשה חיה: הוא מועך פחית בירה ההופכת בין רגע מאובייקט תלת ממדי לעיגול שטוח.

הרעיונות הקודרים פלשו לתודעתו של קול מאחד החשודים שרדף אחריהם. דקות לפני שרג'י לדו נורה למוות מטווח אפס על ידי שותפו של קול, מרטי הארט (בגילום וודי הרלסון), לדו הכריז: "הזמן הוא מעגל שטוח". בתגובה צעק עליו קול: "מה זה, ניטשה? סתום ת'פה!". ואכן, המשפט הסתום שזרק לדו שאוב מהפילוסוף פרידריך ניטשה וליתר דיוק, ממושג "השיבה הנצחית" שלו, שמקורו בתורות מזרחיות עתיקות. קיים דמיון לא מבוטל בין התיאוריה הפיזיקלית שמציג קול בפני חוקרי המשטרה שהגיעו לתשאל אותו, לבין מושג "השיבה הנצחית". על פי ניטשה, השיבה הנצחית מקעקעת גם היא את הרעיון שחיינו נעים על ציר זמן ליניארי ומציגה תחתיו אפשרות שהחיים הם מעגל ושכל התרחשות שקרתה עתידה לחזור על עצמה עד אינסוף. למה? ככה. ניטשה דורש שנאמין לו אף על פי שאין לו הוכחות. יתרה מכך, הוא מבהיר שאף שרעיון "השיבה הנצחית" עשוי לזרוע באדם אימה מסוימת, יש לאמץ אותו ואף להתמסר לו, מתוך "אהבת הגורל", רגש הכרוך בקבלת החיים כפי שהם. אל לו לאדם להשחית את זמנו על רעיונות דוגמת חיים אחרי המוות או גאולה דתית, משום שהם מניחים תכלית חיצונית לקיום, שאיננה קיימת. לכן מוטב שנקבל את כל האירועים שקרו לנו (ושעתידים לחזור על עצמם עד אינסוף) מבלי לשאוף לשנות בהם דבר.

חוכמת הפיתה

לאחר אותה פגישה עם לדו, נדמה שקול אימץ את רעיון "השיבה הנצחית" אך באופן סלקטיבי ומעט מגומגם. קול מתריס הן בפני מרטי והן בפני צוות החקירה, שאחרי שהתיק הנוכחי ייפתר, יהיה עוד אחד ואם לא הוא עצמו יטפל בו, יטפל בו בלש אחר. ואחרי שהמקרה ייפתר, יגיע עוד רוצח סדרתי. ואם זה לא יקרה כאן, זה יקרה אי שם בעולם וחוזר חלילה. ובניטשנית: קול יודע שלחיים אין תכלית הנמצאת מחוץ להם. זו, בשפת הריאליטי, האמת שלו. לכן הרוויח ביושר גמור את אבחנתה של מגי, אשתו של מרטי, שאומרת לשוטרים המתשאלים עליו: "ראסט יודע מי הוא ומה הוא. הוא לא כמו מרטי". בתמצית, הוא יודע שאין מה לדעת.

בעולמו של קול זה איננו עניין של מה בכך. לואיזיאנה, שבה הוא מוצב – אחת הדתיות שבמדינות ארצות הברית – היא המקום הגיאוגרפי הרחוק ביותר מן הרעיונות הללו. שם, הוא נתקל מדי יום ביומו במבנים פיזיים ומנטליים, דתיים וקהילתיים, שכל כולם ניסיון להרחיק את האדם הפרטי מהרעיון שאין לחייו תוחלת. שכבות החוצצות בינו לבין גרעין הידיעה הבלתי הנמנע. קשה שלא להבחין בעונג החריף שהוא מפיק כל אימת שמזדמן לו לפרק מבנה כזה, באמצעות תנועת לשונו במרחב. ואם מרטי שם כדי לצפות בזה, בכלל טוב.

מתוך "בלש אמיתי"

מתוך "בלש אמיתי"

אובססיה אהובתי

אלא שקול מסרב לאמץ את רעיון "השיבה הנצחית" במלואו: הוא דוחה מעליו את הדרישה לאמץ כל רגע מרגעי חייו. לא קשה לנחש מדוע. הוא אינו מסוגל להתגבר – כל שכן לקבל – את מות בתו הקטנה. הוא יודע שאין שום עובדה או נתון שיכולים להסביר אותו. וזה השבר הגדול של דמותו, החור השחור שסופח אליו כמעט כל רגש חיובי בנפשו, ומכאן נובעים גם הניהיליזם ויצר הרס העצמי שלו. נדמה שהנחמה היחידה שקול מוצא בעולמו המסויט היא פעולת בילוש אובססיבית־כפייתית – מדובר בווירדו התולה תמונות מזירות הרצח על קירות ביתו – הכרוכה בהתחקות אחר אותם הפרטים שוב ושוב. צורנית, זה מזכיר כאמור את החזרה האינסופית. קלינית, זה עונה אחד לאחד על מושג "כפיית החזרה" של פרויד: עיסוק אובססיבי בנושא המסב את החרדה והסבל הגדולים ביותר, היות שהוא מגרה את יצר המוות. ובמקרה של קול, המסרב להרפות מחקירת מקרי הרצח, מדובר כמובן בצורה של שחזור מות בתו. המוות נאה לו.

במהלך התשאול שהוא עובר על ידי זוג השוטרים האחרים, מספר קול שכאשר הוא מביט בתמונות של קורבנות רצח הוא לא רואה בעיניהם פחד, אלא דווקא הקלה, שכן הפחד מבטא את הניסיון התמידי לברוח מהמוות ואילו דווקא הקבלה שלו כרוכה בהקלה. קול רואה בעיני הקורבנות בדיוק את הדבר שנשקף לעיניו מבעד למראה – הרצון לחזור להריח את הפרחים מלמטה. אולם לרוע המזל, מתברר בפרק האחרון שהשלווה שקול מפגין ביחס לאפשרות שיחזור לתצורת עפר איננה נובעת מהשלמה אמיתית עם המוות, אלא מהרצון להתאחד עם בתו. מה שגרם לו להבין את זה, הייתה הארה קוסמית שחווה כביכול במהלך המרדף המכריע.

וכך, אחרי שבעה פרקים שבהם צפינו בייצוג טלוויזיוני מושלם של התחושה הפשוטה, החותכת, שאין לנו לאן ללכת, קול נחשף ברגילותו, שלא לומר בניג'וסו. כי הרי אם יש דבר אחד שקשה יותר מלדבר על המוות, זה לדבר עליו בטלוויזיה, וזו ככל הנראה הסיבה שבגינה נענשנו בסוף כפוי ומעט מזויף, שבחר למצות את משמעות החיים כמאבק הקלישאתי בין כוחות האור לחושך. ניטשה היה קורא לזה מוסר נוצרי עלוב.

בואו לעקוב ולדבר איתנו גם בפייסבוק, בטוויטר ובאינסטגרם. עדכונים יומיים על הכתבות הנבחרות בטיים אאוט ניתן לקבל בניוזלטר היומי שלנו

תגובות

now Silence is Golden SRV:SRV2 on: f2fadbfc0df0