"קידינג" היא משהו שלא ראינו כבר הרבה זמן: היא חדשה

2018 לא הייתה שנה אדירה לטלוויזיה. לא מוקדם לסכם. בל נטעה: תור הזהב של סדרות הטלוויזיה נמשך כבר כמעט 20 שנה ולא עושה סימנים שהוא מתכוון להסתיים, והמסכים הקטנים שלנו עדיין מתפקעים מיצירות סוחפות וממכרות. אבל אפשר גם לסמן בבטחה נטייה גוברת לנוסחאות אלגוריתמיות (היי נטפליקס) ואת מה שנראה כתחילתו של יובש רעיוני הבא לידי ביטוי בהתקף בולימי של עיבודים ספרותיים על חשבון תסריטים מקוריים. כמו בבופה אינסופי של קלאב מד, הכל נראה מעולה ואיכותי ועשוי היטב, אך מקץ בולמוס טעימות נותרת תחושה עמומה של בינוניות ספקטקולרית בדרך לריקודים בבריכה.

ואז ישנה "קידינג". זאת לא "הסדרה הכי טובה שאתם לא רואים". המונח הזה מת כשפרשנו איש איש אל עולמו הממוסך והאצור בקפידה אינדיבידואלית. הסדרה הזאת של דייב הולסטיין, מישל גונדרי וג'ים קארי בשואו טיים היא משהו שלא ראינו כבר הרבה זמן: היא חדשה. לא היה לפניה בטלוויזיה שום דבר שדומה לה, מזכיר אותה או יכול לשמש לה כנקודת ייחוס. "קידינג" משוטטת לבדה בחלל שבראה לעצמה, בוהקת ומנצנצת ממקוריות שפוצעת את העין, את הלב ואת הנפש תוך כדי שהיא מלטפת אותם.

הונאה מחושבת שגובלת בגאונות. ג'ים קארי ב"ילדותי"

עוד כתבות מעניינות:
סוף עידן הגיקים בסיטקום: מי יהיה הרווק הנחשק הבא?
נטפליקס עשתה את המעשה המוסרי, האם זה השתלם לה?
מצאנו את הריאליטי הישראלי הכי טוב על המסך

המבקרים בארצות הברית התלהבו מדמותו של מיסטר פיקלס, בגילומו המאופק והמרהיב של קארי, בעיקר כי הוא מזכיר במתכוון את מיסטר רוג'רס ותוכנית הילדים המיתולוגית שלו, האב הטלוויזיוני הנבון והרגיש של כל ילדי אמריקה לדורותיהם. מספיק לראות את הסצנה הקומית שבה חבורת גטו־גנגסטרז גונבת את רכבו של פיקלס ומגיבה בהיסטריה כשהיא מגלה למי הוא שייך כדי להבין את עוצמתו התרבותית של הדימוי הרוג'רסי.

זוהי הונאה מחושבת שגובלת בגאונות: פיקלס רחוק מרוג'רס כמרחק ראג'נישפורם מדיסנילנד, אבל הזיכרון הקולקטיבי של הצופה האמריקאי עושה את הדיזולב בעצמו. הגבר־ילד הפוסט טראומטי שזה עתה איבד את בנו, האיש־ליצן שאביו המפיק מתעלל בו ומקטין אותו כל חייו, האדם המואר־מופרע שאומר אמת בעולם של שקר וקורץ בבירור למסע הרוחני שעבר ג'ים קארי עצמו בעשור האחרון, כולם מסתתרים מאחורי גבה של הילדות הכל אמריקאית ושם הם קורסים ומתפוצצים לתוך עצמם.

מיסטר רוג'רס המקורי (מתוך "Mister Rogers' Neighborhood")

התסריט של הולסטיין, מקצוען טלוויזיה אמיתי כתסריטאי ומפיק ("העשב של השכן", "The Brink", "I'm Dying Up Here"), מצליח לחלץ מקארי וגונדרי איפוק וריסון חסרי תקדים והתוצאה טורדת מנוחה ודעת, קרובה יותר לדכדוך הקיומי של "סינקדוכה, ניו יורק" ו"להיות ג'ון מלקוביץ'" מאשר לפראות המסנוורת של "שמש נצחית בראש צלול"; נוכחותה של קתרין קינר האדירה, שכיכבה בשני הראשונים בתפקידים מצמיתים, מסייעת לתחושה הזאת לא מעט. צ'רלי קופמן וספייק ג'ונז יושבים איפשהו ואוכלים את הלב.

גונדרי וקארי מרוויחים כאן קוהרנטיות מבלי לאבד את הקסם התמים ועתיר ההמצאות שלהם. אנחנו מרוויחים את הסדרה הכי פורצת דרך של 2018, סדרה שגורמת ל"Maniac" המדוברת להיראות כמו הקשקוש הפוסט מודרני המיושן שהיא. "קידינג", שהפרק האחרון שלה לעונה ישודר בארצות הברית השבוע (ואצלנו בשבוע הבא), אינה פשוטה לעיכול, אינה מתאימה בהכרח לבינג' ומסרבת להתחנף לצופיה. זאת ביצת קינדר שההפתעה בתוכה היא ביצת פברז'ה להרכבה עצמית. האלגוריתם של נטפליקס יכול לקפוץ.

← פרק הסיום של "ילדותי" ישודר ב־yes EDGE, רביעי (14.11) 22:00

מחפשים סדרה חדשה? בואו לדבר על זה בקבוצת הטלוויזיה של Time Out, "מה רואים היום?"

רוצים להתעדכן ראשונים בכל מה שחם בתל אביב? הורידו את האפליקציה שלנו!
להורדה לאייפון | להורדה לאנדרואיד