טיים אאוט timeout

כותב "סיינפלד" יצא לחפש קומדיה במקומות מסוכנים וחזר עם תכנית על כלום

| מאת: עמית קלינג

לארי צ'ארלס, שנחשב לתסריטאי הכי אפל וקיצוני ב"סיינפלד", יצר דוקו חדש לנטפליקס ובו הוא נוסע לתעד קומדיה תחת אש, בין היתר בעיראק ועזה. אבל זה פשוט לא עובד

לארי צ'ארלס, מתוך "Dangerous World of Comedy"

לארי צ'ארלס הוא לא שם מוכר. למעשה, רוב האנשים שחושבים שהם מזהים את השם שלו בכלל מתבלבלים לרגע עם לארי דיוויד – אירוניה יפה לנוכח העובדה שהקריירות של דיוויד וצ'ארלס שזורות זה בזו. צ'ארלס פגש לראשונה את דיוויד בחדר הכותבים של תוכנית מערכונים נשכחת בשם "Fridays" והיה כותב בכיר ברוב העונות של "סיינפלד" (בין היתר הוא המציא את בוב סקמנו, החבר של קריימר שמוזכר באינספור הקשרים אבסורדיים אבל אינו מופיע בסדרה לעולם). אחרי "סיינפלד" צ'ארלס עבר בעיקר לביים, ואף על פי שרשימת הקרדיטים שלו קצרה, היא משמעותית: הוא עמד מאחורי המצלמה בשלושה סרטים של סשה ברון כהן, בהם "בוראט" ו"ברונו". כלומר, אם יש דבר אחד שהאיש הזה יודע לעשות – הוא להחזיק מצלמה בתנאי שטח מופרכים ולהוציא מהם זהב קומי (או ארד קומי, במקרה של "ברונו").

כל הכישורים האלו היו אמורים להתחבר יחדיו בפרויקט החדש של צ'ארלס, "Larry Charles’ Dangerous World of Comedy". מדובר בדוקו בן ארבעה פרקים שצ'ארלס יצר עבור נטפליקס, ושבו הוא מסתובב בעולם, בין היתר בנקודות הכי מסוכנות שלו, כגון עיראק וליבריה (צ'ארלס ציין בריאיון שהם צילמו גם בעזה, אבל הקטעים האלו לא נכנסו לעונה הנוכחית של התוכנית ואולי יופיעו בעונה הבאה) ומתעד קומדיה שנעשית תחת אש.

מתוך "Larry Charles’ Dangerous World of Comedy"

עוד כתבות שיעניינו אותך:
"שובר שורות" הסרט: כל הפרטים
10 שאלות ותחליטו מה לראות בנטפליקס
"אחת שיודעת" עשויה לחזור לעונה חדשה

אבל "Dangerous World of Comedy" לא מספיק מוצלחת. בחלק מהזמן זה באשמתה ובחלק מהזמן זה באשמת נטפליקס. המגרעות שלה ברורות כבר במבט ראשון – צ'ארלס הוא במאי וכותב מבריק, אבל הוא לא צולח את המעבר לקדמת המצלמה. מלבד הלוק החריג שלו (חליפות כהות, זקן מאפיר עצום, ובאופן כללי מראה של מישהו שהיה יכול בכיף להשתלב בלהקת הליווי של ניק קייב), הוא עובר כקצת חסר אופי. אין לצ'ארלס ניסיון כמראיין, וזה בעוכריו: דווקא האיש שנחשב לתסריטאי הכי אפל וקיצוני ב"סיינפלד" (מה שגרם לגניזה של בדיחות ועלילות רבות שלו), מתעקש לאמץ כאן משהו שקרוב לעמדה של מראיין "קלאסי", מרוחק ואובייקטיבי. זו עמדה של מראיין שהייתה מתאימה לדוקו אחר, או שאולי צ'ארלס פשוט לא מתאים כל כך לדוקו שהוא בעצמו מתעקש להוביל.

הרגעים הכי מעניינים שלו כמנחה הם כשמשהו בפסאדה שלו נשבר פתאום. למשל, בביקור בעיראק הוא מגיע לסט צילומים של תוכנית מערכונים פופולרית, שנחשבת בעיראק לפרובוקטיבית וסאטירית אף שכל המערכונים שם נראים סלפסטיקיים ומיושנים. צ'ארלס מקפיד מאוד לרחוש כבוד לכל המרואיינים שלו ולכל התרבויות שבהן מבקר (בסדר, בצדק, נכון), אבל פתאום בורחת לו איזו נימה קלה של זלזול או אולי תמיהה. הוא מודה שהמערכונים נראים לו קצת שטחיים. אחמד אל־באשיר – מנחה "המופע של אלבאשיר" שאמור להיות סוג של חלופה עיראקית ל"דיילי שואו" – לא נראה לו בדיוק קומיקאי ברמה של ג'ון סטיוארט. לרגע צ'ארלס מצליח לאזן בין העובדה שאלו קומיקאים אהובים שעושים תפקיד חשוב בתרבות של העם שלהם לעובדה שההומור שלהם הוא לא עדכני כל כך – דווקא בזכות העובדה שהוא לא מנסה להגיש את זה לצופה, הוא פשוט מכיל את המורכבות הזאת בעצמו, וזה עושה את העבודה יותר טוב מכל שאר הגישושים שלו.

אבל הבעיה הגדולה יותר של "Dangerous World of Comedy" היא, למרבה הצער, נטפליקס עצמה. בשנה האחרונה יצאו לנטפליקס כמה תוכניות תיעודיות בתבנית של "Dangerous World of Comedy": דוקו חובק עולם שכל פרק בו מתמקד בתופעה אחרת ובמדינה אחרת (כזה היה "Fightland" אשר עסק באמנויות לחימה במדינות כגון תאילנד, מקסיקו ובורמה), מה שבתורו מרגיש כמו חיקוי של המבנה של "Parts Unknow" – דוקו מסעות האוכל המיתולוגי של אנתוני בורדיין המנוח. הסיבות לכך הן ברורות ולא מגיעות משיקול אמנותי. זוהי נטפליקס שמלווה את המעבר שלה משוק אמריקאי־אירופי לשוק בינלאומי עם תוכן שאמור לפנות לכולם, כל הזמן. התוצאה, לפחות במקרה הזה (וגם במקרים קודמים רבים כמו פרויקט הסטנדאפ המוגזם באורכו "Comedians of the World", שכלל מופעים של 47 סטנדאפיסטים מכל העולם. מי לעזאזל יכול לראות את כל זה?), היא דוקו מבולבל וחסר פוקוס שמתמוטט על הברכיים מרוב ניסיון לחבוק כמה שיותר תרבויות, מדינות ומגזרים.

דווקא הופעת אורח (בסוף הפרק השני) של מלך הרוסטים, ג'ף רוס, מזכירה כמה חזק יכול להיות דוקו קומדיה חברתי, אבל לא בזכות שום דבר ב"Dangerous World of Comedy" עצמו. רוס – שמתראיין כאן על הופעותיו בפני חיילים אמריקאים המוצבים בעיראק – עוסק בשנים האחרונות בפרויקט חריג ומעניין שבו הוא נוסע, ממש כמו צ'ארלס, ללוקיישנים קשים, בהם הגבול עם מקסיקו ובית כלא, ועושה רוסט לכל היושבים, כולל כולם (הסוהרים והאסירים, העובדים הזרים ושוטרי הגבול). המופעים האלו מקיימים היטב את ההבטחה הבנאלית של "חיבור דרך קומדיה", וגם משלבים קטעים תיעודיים קצרים וממוקדים שרוס מנחה בכריזמטיות ושאינם מאירים את הקלישאות העיתונאיות לגבי המקומות הללו (כפי שקורה לצ'ארלס יותר מדי), אלא את חיי היומיום בהם. לצ'ארלס יש עוד מה ללמוד.

מחפשים סדרה חדשה? בואו לדבר על זה בקבוצת הטלוויזיה של Time Out, "מה רואים היום?"

בואו לעקוב ולדבר איתנו גם בפייסבוק, בטוויטר ובאינסטגרם. עדכונים יומיים על הכתבות הנבחרות בטיים אאוט ניתן לקבל בניוזלטר היומי שלנו

תגובות

now Silence is Golden SRV:SRV1 on: f2fadbfc0df0