המהדורה של "וואלה!" יכולה לשנות את המשחק. אם תצליח להבין אותו

מהדורת חדשות היא יצור הישרדותי, שרואה מול העיניים כמעט אך ורק את מה שישאיר את הצופה מול המסך. בפועל, במקום שהמהדורות יחשבו מה מייחד אותן, במה הן שונות מהמתחרים ומה הערך המוסף שלהן, הפחד מהמקוריות משתק אותן והן נעשות העתקים כמעט זהים זו של זו. בתחילת הדרך, מהדורת חדשות 2 הייתה קפיצה מהותית כמעט בכל הפרמטרים לעומת "מבט" המיושנת של תחילת שנות התשעים, וחדשות 10 הביאה דינמיות חדשה שגרמה למתחרים מנווה אילן להיראות לתקופה מסוימת (ולעתים גם היום) כמו רשות השידור. אבל לאורך זמן המהדורות השונות הולכות ונעשות דומות מדי.

המהדורה החדשה של וואלה! שעלתה אמש לראשונה היא הזדמנות לשינוי. מכיוון שמדובר במהדורה אינטרנטית, היא יכולה לעשות דברים אחרת. היא לא מחויבת לכללים הנוקשים שהתגבשו בעשורים האחרונים לגבי האופן שבו מהדורת חדשות אמורה להיראות – פתיח, הארד ניוז, סיט-אפים של הכתבים המובילים, כתבות קצרות, כתבות הרחבה ותחזית. לכאורה, האינטרנט אמור לאפשר יותר חופש. רק לכאורה, כי נכון ליום השני של מהדורת וואלה! עם יעקב אילון, הבשורה לא מדהימה.

המהדורה של וואלה! נמשכת חצי שעה. לעומת השעה (במקרה הטוב) של המהדורות הטלוויזיוניות, מדובר אמנם באי של שפיות, אבל בזמן אינטרנטי גם 30 דקות הן נצח, בטח כשהסיט-אפ של אורן נהרי נמשך ונמשך. מעניינות חדשות החוץ ככל שיהיו, לא ייתכן שמהדורת חדשות באינטרנט תסתמך רק על מלל, עם ויזואליה על חצי מסך. מה עם כותרות רצות, עיקרי דברים, גרפים, רשימות? האייטם על "הברקזיט" אפילו לא לווה בכותרת בתחתית המסך ("סטרייפ"). כשמהדורה מחליטה לשדר בשעה 14:00, היא צריכה לקחת בחשבון שרוב הצופים בה עובדים במשרדים או באופן ספייס, מקומות שבהם לא נהוג לצפות בווידאו עם ווליום, ועל כן להגביר את השימוש בכלים ויזואליים ולהעשיר אותם, עוד יותר ממהדורה טלוויזיונית.

ובכל זאת, כן היו מקומות שבהם השכילו בוואלה! להשתמש נכון במדיום. כזו למשל היא שקופית המעבר בין נושאים, שמציבה על המסך את נושאי המהדורה ומבליטה את האייטם שעליו ידובר. חבל שלא נעשה בכלי הזה שימוש נוסף. ובכלל, לא חכם יותר לאפשר לצופים, גם במסגרת השידור החי, לעבור בעצמם בין נושאים?

המהדורה היומית של וואלה!

נקודה נוספת שצריכים לקחת בוואלה! לתשומת לבם היא קשיי ההסתגלות של כתבי דיגיטל/פרינט למדיום הטלוויזיוני. מלבד אורן נהרי ויעקב אילון, שעשו את שמם בטלוויזיה, ניכר שהכתבים לא מורגלים לדבר באולפן מול מצלמה, וזהו חיסרון בולט, שיש לקוות שישתפר עם הזמן והשפשוף.

בכלל, המהדורות הראשונות חיזקו את התחושה שבוואלה! עדיין לא מוכנים לגמרי לשידור. אילון נזהר בלשונו מול השר ליצמן כאילו הוא מגיש במבחן ולא אדם רב ניסיון בתחום, הפרסומות נכנסות באמצע כשהשידור החי רץ, התאורה באולפן חסרה, הסינכרון עם צוות הבימוי לא חלק, וגם הפורמט של המהדורה עצמה עדיין לא ברור – המעבר בין הריאיון עם נתן דטנר לעדכון מהבורסה (עם אנליסטית מבית השקעות במקום עם כתבת כלכלית) חורק, והסיום עם "עדכון מהדסק" הוא אולי רעיון טוב אבל צריך להיות מהודק יותר.

וכמה מילים על הראיון שקיים אילון עם נתן דטנר. אם מקיימים ריאיון עם אחד משחקני התיאטרון הוותיקים בישראל לכבוד יום התיאטרון הבינלאומי, ראוי לשאול אותו על תיאטרון, ולא למהר להתנפל עם פוליטיקה, ולנסות להוציא כותרות על מירי רגב. "על רקע המחלוקת עם שרת התרבות, כיצד משתנה התיאטרון בישראל?", שאל אילון את דטנר. באמת, זה מה שהצלחתם לנסח? "יש מלחמת תרבות בישראל?" ברצינות? לא מספיק שהתחקיר לא בוצע כהלכה (אילון שאל את דטנר איך הולך עם "כנר על הגג", דטנר הסביר שההצגה כבר ירדה וסיפר על ההצגות שבהן הוא כן משחק), כשסוף סוף עולה נושא ראוי – התקציבים הזעומים שהתיאטרון מקבל – אילון מעדיף להתחמק ולומר: "אבל נשאיר את זה לפעם אחרת".

וואלה! יכולים להוות אלטרנטיבה רצינית למהדורות החדשות בטלוויזיה, ולו מהסיבה הפשוטה שהם שחקן חדש במגרש, והם יכולים לנצל את המדיום לטובתם ולשחק על פי חוקים חדשים. אבל נכון לעכשיו, נראה שהם עדיין לא שולטים אפילו בחוקים הישנים. יש לקוות שזה ישתפר עם הזמן, ושבוואלה! יאזרו אומץ לעשות דברים אחרת – זה צריך להיות המנדט שלהם.