טיים אאוט timeout

מפעל הוויס

| מאת: דרור שר

קונצרן התקשורת "Vice" הפך בשנים האחרונות מדאחקה חסרת גבולות על ציצים לגוף שמבצע תחקירים קיצוניים ואמיצים. לקראת עליית התכנית שיצרו עבור HBO בערוץ 1, ניסינו להבין מה הקטע

במבט ראשון נראה קצת מוזר שדווקא הערוץ הראשון החליט לרכוש את "Vice", תוכנית התחקירים ההרפתקנית שרקח עבור HBO מערך החדשות של המגזין האלטרנטיבי ממקום מושבו בוויליאמסבורג. אבל כשחושבים על זה, נראה שאם הייתם שואלים את שיין סמית' – אחד משלושת המייסדים של "Vice" והפנים הבלתי מעורערות שלו – היכן צריך לשדר את התוכנית בישראל, סביר להניח שהוא היה בוחר דווקא ברשות השידור המעופשת. האנקדוטה הדמיונית הזאת לוכדת אולי טוב מכל את הדואליות הבלתי אפשרית של "Vice" – מצד אחד הוא אנדרדוג מוצהר, מוצר שוליים מתנשא ואירוני, שטחי וכיפי, פרובוקטיבי ובלתי מתפשר. מצד אחר הוא אחד מגופי התקשורת הגדולים בעולם: פלטפורמת דפוס משגשגת ביותר משלושים ארצות, אתר אינטרנט עם טראפיק מפלצתי, הוצאת ספרים, לייבל מוזיקה, חברת פרסום ומחלקה דוקומנטרית נשכנית. אז עד כמה צריך לקחת את סמית' ברצינות כשהוא אומר שהמטרה שלו היא ש"Vice" תהפוך ל־CNN החדשה? אם תשאלו את חבורת הפאנק־רוק המסוממת שגדלה איתו במונטריאול יצחקו לכם בפנים, אבל כשעל מפתן הדלת שלך מחכים רופרט מרדוק, גוגל וטיים־וורנר עם ארנקים שלופים בתקווה שהפעם תסכים למכור, צחוק היא לא בדיוק התגובה הנכונה.

הסיפור של "Vice" מתחיל ב־1994 במונטריאול, כשסמית' ושני חבריו השתלטו על עיתון קהילתי מקומי ושתלו בו כתבות על להקות רוק אזוטריות, על מעשיות של לילות רוויי סמים ומנה גדושה של בחורות מגניבות עם ציצי בחוץ. ארבע שנים מאוחר יותר היגרה המערכת הקטנה לברוקלין וגיבשה את המודל למגזין שעל פיו הוא פועל עד היום – ירחון חינמי המבוסס על מפרסמים שנבררים בקפידה ומחולק בבתי קפה, בחנויות תקליטים ובחנויות בגדים נבחרות. בימיו הראשונים התבסס "Vice" בעיקר על הפקות צילומים פורצות דרך של צלמים כמו ראיין מקגינלי הצעיר שצילם את חבריו מסתממים ומזדיינים, דאש סנואו שתיעד את חייו הוויט־טראשיים בפירוט מעורר חלחלה, אד טמפלטון שליווה חבורת אופנוענים רוסים, וטרי ריצ'רדסון שזכה לכפולת אמצע בצילום הזין שלו בתוך לחמנייה. הכתבות ליוו שפני ניסיונות שתיעדו את חווית השימוש שלהם בכל סם ידוע לאדם, מדריכים מפורטים לכל מה שבין מין אוראלי מושלם וקעקועים ביתיים להפקות אופנה בכיכובם של נודיסטים קליפורניים ונערות נשף שמנות במיוחד. אבל הרבה מעל לכל אלה, היה מדור אחד שבנה את "Vice" כמגזין קאלט שכל צעיר אמריקאי עושה קילומטרז' מפגר כדי למצוא עותק של מהדורתו החדשה – “DOs & DON'Ts”, עמוד עמוס סנאפ־שוטים של אנשים רנדומליים ברחוב עם שורת מחץ מתחת לתמונה שקרעה אותם לגזרים. אם צריך לבחור סצנה איקונית אחת שמתארת טוב מכל את העולם ההיפסטרי תהיה זו כנראה חבורת גברים צעירים אוחזים בעותק של "Vice" בבית הקפה השכונתי ומתגלגלים מצחוק מכל שורה של המדור האיקוני הזה.

אלא שמהר מאוד כל זה לא הספיק, וסמית' ושותפיו ביקשו להרחיב את הגבולות כדי למצוא ריגושים חדשים. ציצים וסמים אמנם קנו להם תהילה, אבל בשביל מגזין שנהיה בינתיים תופעה בינלאומית הפך טיקט השעשועים המפגרים קצת מגוחך. במקום בחורה שמכניסה את היד לפה כמעט עד המרפק, התחילו להופיע על השער של "Vice" כתבות מסודן, ממפעלי היזע בסין, מסצנת זנות הקטינים ברומניה. אחרי שכבר גיבשו לעצמם מערכת ניו מדיה אימתנית שכללה אתר אינטרנט דומיננטי, אפליקציה סלולרית (כשהעניין עוד היה בחיתוליו) ומחלקת וידיאו ששיתפה פעולה עם MTV,  ב־2007 הביאו “Vice” את ספייק ג'ונס לשמש מנהל אמנותי לכל העסק. התוצאה לא איחרה לבוא וסדרת כתבות על להקת מטאל בעירק הפכה לסרט דוקומנטרי עטור פרסים בשם "Heavy Metal In Baghdad". יותר ויותר צוותים של "Vice" נסעו רחוק אל חורים נידחים של העולם כדי להביא דיווחים קצת פחות שטחיים ממקומות כמו אפגניסטן, קונגו ובולגריה. ביקור בליבריה סיפק ל"Vice" ראיון עם מנהיג צבא חיילים־ילדים במלחמת האזרחים המקומית, שהיה ידוע כרוצח אימתני שבסוף הקרב מעלה את קורבנותיו על הגריל. השנים שלאחר מכן הביאו ל"Vice" הכרה של התקשורת הממוסדת -צוות צילום של המגזין ליווה את המיליונר הנמלט ובעל חברת האנטי וירוס הגדולה בעולם, ג'ון מקאפי, שהואשם ברצח שכנו. חברי אותו צוות צילום הודו מאוחר יותר שסייעו למקאפי לעבור את הגבול לגוואטמלה ותיעדו את כל הסיפור בבלוג בשם: "We Are with John McAfee Right Now, Suckers".

אבל הסיפור הגדול ביותר של “Vice” הגיע רק השנה, בעקבות ביקור של אחד הצוותים בצפון קוריאה עם דניס רודמן, כדי לערוך משחק כדורסל קהילתי. ההפתעה הגדולה של הצוות – הגעתו של מנהיג הדיקטטורה קים ג'ונג און לצפות במשחק – התגמדה לעומת ההזמנה הלבבית שלו לארוחת ערב במעונו הרשמי. הארוחה הסתיימה בהצהרות ידידות אמת בין שחקן הכדורסל לבין הדיקטטור האימתני בעולם.

כמו שאר הפעילות של "Vice", גם האייטמים הסנסציוניים האלה יכולים בקלות להתמיין כשעשועים פוליטיים ואירוניים של חבורת מסוממים מקועקעים שאין להם דבר אמיתי לומר על העולם. לרגעים, כשצופים בתוכנית התחקירים שתעלה השבוע בארץ, מתקבלת התחושה שאת הדיווחים על המתרחש בעולם השלישי לא צריכים להעביר בחורים אופנתיים עם טון דיבור של שיחת בית קפה על ארקייד פייר. אבל אם תשאלו את סמית', היכולת לאתגר את התקשורת הממוסדת הוא בדיוק המקום שבו נמצא העתיד של "Vice”.
"אם תסתכל על האביב הערבי וגל המחאות העולמי של 2011, תראה שאנשים צעירים מסביב לעולם כבר לא ניזונים מהמדיום הממסדי ומחפשים קול חדש שיבטא את מה שהם מרגשים", טען סמית' בראיון ל־"Observer" הבריטי השנה. "מלחמת המפרץ הראשונה בנתה את CNN כמרכז התקשורת העולמי, וגל המחאות הוכיח שהעידן הזה נגמר. לאנשים צעירים יש הרבה כעס, ואנחנו רוצים להיות הקול של הכעס הזה".

“Vice”, הערוץ הראשון, שבת 22:00

בואו לעקוב ולדבר איתנו גם בפייסבוק, בטוויטר ובאינסטגרם. עדכונים יומיים על הכתבות הנבחרות בטיים אאוט ניתן לקבל בניוזלטר היומי שלנו

תגובות

now Silence is Golden SRV:SRV1 on: abf6601