טיים אאוט timeout

השנה היא 2019, למה יש כל כך הרבה נשים מתות בטלוויזיה?

| מאת: ניצן פינקו

האובססיה לנשים מתות בטלוויזיה זוכה לעדנה מחודשת דווקא בעידן MeToo, בעוד הרוצחים – אמיתיים או בדיוניים – הופכים לסלבס מעוררי אמפתיה. זה צריך להיות השלב הבא במחאה

מתוך "You"

השנה היא 2019 וההיא־סטוריה מתרחשת לנגד עינינו. מאז הפיצוץ האדיר והמבורך של MeToo ראינו איך השיח על הטרדות מיניות משתנה לחלוטין, אבל נראה שכעת אנחנו נמצאים בשלב הבקלאש, תגובת הנגד. טראמפ אמר כי "זו תקופה קשה להיות גבר באמריקה", כיוון שכבר אי אפשר לעשות לנשים מה שרוצים ולהתחמק מזה בנונשלנטיות. אבל נראה שעל המסך מעולם לא היה קל יותר להיות גבר אלים או רוצח סדרתי ולהפוך לסלב.

האובססיה של הטלוויזיה לנשים מתות היא לא תופעה חדשה, רק שבזמן האחרון היא זוכה לעדנה מחודשת שאינה מוגבלת רק לטלוויזיה; בלדות רצח הן תת ז'אנר שנחקר לא מעט בתרבות הפופולרית, והיה קיים עוד באירופה של אמצע המאה ה־17. מדובר בשירים שמוצגים לרוב מנקודת המבט של הרוצח, שלא יכול אלא להמית את האישה שהוא אוהב, כנקמה על כך שבגדה בו או לא הייתה מעוניינת בחיזוריו. דוגמא מוכרת היא "Where The Wild Roses Grow", שמוכר בביצוע של ניק קייב וקיילי מינוג. "נישקתי אותה לשלום, אמרתי לה שכל היופי חייב למות, והתכופפתי ושמתי ורד בין שיניה", הוא אומר רגע לפני שהוא מרוצץ את גולגולתה. הרומנטיזציה הזו היא חלק מהדימוי התרבותי של הגבר שלא יכול לחיות עם החולשה שמייצגת שהאישה ורגשותיו כלפיה.

מתוך "חפצים חדים"

עוד כתבות מעניינות:
הסדרות הכי טובות שעדיין לא ראיתם
תעשיית הטלוויזיה המקומית במשבר חסר תקדים
הכלי שמאפשר לימוד שפות זרות תוך כדי בינג' בנטפליקס

הגלגול הנוכחי של בלדות הרצח אל תוך עולם הטלוויזיה מגיע בשלל צורות. אחת מהן היא עונג פטישיסטי למראה גופות של נשים. גופה של אישה היא החפץ המושלם: היא לא יכולה לבקש העלאת שכר או לדרוש זכויות שוות, כי היא מתה. חפצים לא מאיימים. לפי התיאורטיקנית והמשפטנית האמריקאית קתרין מק'ינון, החפצה היא הגורם המרכזי למעמדן הנחות של נשים בחברה. "כיצד התכונות שאנחנו מכירים כגבריות או נשיות בחברה נוצרות ונאכפות ביום יום? החפצה מינית של נשים – בהתחלה באופן חברתי, אחר כך בראש; בהתחלה בגילום ויזואלי (למשל בפורנו – נ"פ) ואחר כך בסקס שלא בהסכמה, ולבסוף ברצח על רקע מיני – מספקת את התשובה".

"חפצים חדים" של HBO היא דוגמא טובה לכך, עם לא מעט קלוז אפים על דמויות הילדות שנרצחו בברוטליות. לחפץ אין עצמיות והוא לא יכול להתנגד למה שנעשה לו, גם כשהוא בחיים. ב"סיפורה של שפחה" של הולו מתקיימת הדוגמא הקיצונית ביותר לאובדן עצמיות – החפצה של אישה בעודה בחיים והפיכתה לחסרת אינדיבידואליות באופן מוחלט. בדיסטופיה של מרגרט אטווד גברים הם השולטים ונשים הן נחותות, עד כדי כך שאין להן שם משלהן (של־פרד, של־גלן). וזה עוד לפני פורנו האלימות שהסדרה מוצפת בו.

"סיפורה של שפחה"

הרוצח הרותח

ההחפצה מתקיימת בשני הכיוונים: נשים הופכות לאובייקט מיני, והגברים הם רוצחים. הדוקו של נטפליקס על טד בנדי, שהפך ללהיט ענק (ובקרוב גם לסרט עלילתי), גרר שיח בעיקר סביב המראה של הרוצח הסדרתי. הוא נתפש כאובייקט מיני, ושאר האספקטים באישיותו נדחקו החוצה מהדיון. ברגע שזה קרה, ברגע שהוא הפך לסלב הוליוודי, התמוסס הפשע שהביא אותו לתודעה מלכתחילה ואיתו הנשים ששילמו את המחיר.

טד באנדי בכלא, מנופף למצלמה בזמן שמוקרא כתב האישום נגדו (צילום: GettyImages)

גם ב"מיינד האנטר" קרה דבר דומה: סוכני ה־FBI בסדרה לומדים שרוצחים סדרתיים הם יותר אנשים רגילים מאשר מפלצות. לכאורה הבנת הנפש שלהם היא תהליך חשוב בדרך לתיקון העולם, אך היא גם אישור לזה שהם בעצם בסדר, בני אדם טובים שמשהו אצלם השתבש. ההתעקשות לפתח אצל הצופים אמפתיה כלפי רוצחי נשים והפיכתם לגיבורי תרבות היא חולנית, אך משתלמת בטבלת הרייטינג.

הנרצחות הן המנוע העלילתי אך איננו יודעים עליהן דבר, בעוד שהגברים הופכים להיות מרכז הסיפור. ב"סיפור פשע אמריקאי – המדינה נגד או.ג'יי סימפסון" אנחנו שומעים הרבה על בעיות הכעס של כוכב ליגת הפוטבול האמריקאית ומעט מאד על ניקול, אשתו שרצח. הוריה בוכים מעל דוכן העדים כשהם מנסים לדבר על הבת שלהם, אותה אמריקה שכחה. ב"המדרגות" אנחנו מנסים להבין אם מייקל פיטרסון רצח את אשתו או לא, כשאנחנו לומדים יותר עליו ועל עברו ועולמו הפנימי המורכב מאשר עליה ועל חייה. ב"לעשות רוצח", שהיא גם פודקאסט מצליח, אנחנו עוקבים שוב ושוב אחרי מעלליו של סטיבן אייברי ולא מדברים כמעט כלל על הקורבן, תרזה הולבק. אל הסדרות האלה מצטרפות "Parfum" הגרמנית ו"The Forest" הצרפתית. רצח הוא משהו שאפשר להתמחות בו, ונדמה שילדות הן אויב שצריך להשמיד, שוב ושוב, על המסך.

פן בדג'לי ב"You"

עוד דוגמא טובה מהזמן האחרון היא "You" של לייפטיים, שנרכשה על ידי נטפליקס (המככבת בכתבה הזאת). במרכזה ניצב סטוקר רוצח ופסיכופת, אבל הוא כמעט ולא זוכה לביקורות שליליות. הליהוק של פן בדג'לי ("אחת שיודעת") החביב והנקי למראה לדמות הבחור שיעשה הכל בשביל אהבה, הוא מטעה ושקרי. ממש כמו טד בנדי, הוא לא גיבור אלא פסיכופת. נשים הן כלים עבורו, לא בני אדם אינדיבידואלים. הוא כולא, רוצח ללא אבחנה ומשתמש במגוון מניפולציות כדי להשיג את מה שהוא רוצה – הבחורה. לא ממש משנה איזו בחורה.

החזרה אל הז'אנר שהיה מאד פופולארי בתחילת שנות האלפיים ("דקסטר", "CSI"), אותו מניעות חקירות מקרי רצח של נשים, היא חזרה אל המיתוס הקדום לפיו אישה היא דבר מסתורי שצריך לפענח. צבאות של חוקרים נדרשים כדי להבין איך הגיעה הנרצחת אל המקום, את מי הכירה ומה עשתה לפני. גם במותן, נשים הן תעלומות מהלכות. לך תבין אותן.

מחפשים סדרה חדשה? בואו לדבר על זה בקבוצת הטלוויזיה של Time Out, "מה רואים היום?"

רוצים להתעדכן ראשונים בכל מה שחם בתל אביב? הורידו את האפליקציה שלנו!
להורדה לאייפון | להורדה לאנדרואיד

בואו לעקוב ולדבר איתנו גם בפייסבוק, בטוויטר ובאינסטגרם. עדכונים יומיים על הכתבות הנבחרות בטיים אאוט ניתן לקבל בניוזלטר היומי שלנו

תגובות

now Silence is Golden SRV:SRV2 on: f2fadbfc0df0