טיים אאוט timeout

סדרת רשת חדשה מדמה את ישראל שאחרי שואה גרעינית, וזה קורע

| מאת: נעמה רק

אנימציה? עליליתית? למבוגרים??? אפילו היוצרים של "סוף הדרך", שתעלה בקרוב לפלטפורמה הדיגיטלית של תאגיד השידור, לא האמינו שהרעיון המטורף שלהם התקבל

מתוך סדרת הרשת "סוף הדרך"

ירדן וכנרת, אח ואחות, משוטטים לבד בחורבותיה של בירת ישראל, מחפשים את אחיהם הפעוט האבוד. הם חולפים על פני מכוניות הרוסות, שלדים ומונומנטים ירושלמיים הרוסים. תמרור עקום מזהיר מפני זומבים. כשהם סוף סוף פוגשים ביצור חי (פרה) הם נקלעים לשאלה המוסרית אם לירות בה כדי לאכול או לחוס עליה ולהמשיך בדרכם. כלומר, עד שהפרה פונה אליהם בטלפתיה ומנסה לשכנע אותם להרוג זה את זה.

סדרת הרשת החדשה "סוף הדרך" מתרחשת בעתיד הקרוב ומציגה את ישראל שאחרי שואה גרעינית, אבל הרעיון האפל הזה מיתרגם לקומדיה מטורפת וכיפית. בתמיכתם של תאגיד השידור הישראלי כאן והמיזם לקולנוע וטלוויזיה בירושלים הפך הרעיון של שני חברי ילדות – הבמאי והתסריטאי ניר ברגר והאנימטורית יעל עוזסיני – לסדרה בת עשרה פרקים קצרים של ארבע־חמש דקות כל אחד. מדובר בחיה נדירה מאוד בנוף הטלוויזיוני המקומי – אנימציה? עליליתית? למבוגרים??? אפשר לספור על כף יד אחת כמה פעמים זה קרה בישראל.

מתוך סדרת הרשת "סוף הדרך"

עוד כתבות מעניינות:
הסדרות הכי טובות שאולי לא ראיתם
איך הפכו הסדרות הבריטיות לדבר הכי מחרמן על המסך?
הסדרה שפיצחה את המתכון למד"ב טלוויזיוני מצליח

"זה היה רעיון כל כך מטופש שהאדם היחיד שהעליתי בדעתי שיסכים לעשות את זה איתי הייתה יעל", מספר ברגר איך הכל התחיל. "'כאן' לא רק רצו את הרעיון שלנו, אפילו לא קיבלנו הערות על הרעיונות המשוגעים שהצענו להם. היינו די המומים ואז הצטערנו שלא הצענו דברים עוד יותר משוגעים".

הסדרה נוצרה בסטודיו של עוזסיני, Mind The Gap Animation, ולשניים הצטרפו צוות ושותפים לדרך, בהם המדבבים גיה באר גורביץ', יותם פרל ודניאל בוקס, התסריטאי אופיר ששון ("דיאלוג עם הכלבה") שגם מדבב את ירדן (ברגר: "כתבנו את הפרקים בלילות דרך הטלפון") והארט דיירקטור ענבל אוחיון. העיצוב לסדרה היה משימה לא פשוטה בלשון המעטה, עם 120 דמויות, רקעים מגוונים ואינספור בדיחות ויזואליות. את העיצוב ברגר מתמצת במשפט "איפה אפי של הזומבים".

כל פרק מתמקד בנושא אחר, מטבעונות דרך תורים במיון ועד יום השואה: "זו ישראל שאחרי הפצצה אבל הכל נשאר אותו הדבר, האנשים הם אותם אנשים. השואה הגרעינית, שאנחנו לא מספרים איך היא קרתה, היא כלי לדבר על כאן ועכשיו", אומרת עוזסיני. "לא כל יום יוצא לעשות סדרת אנימציה, אז רצינו ללכת עם זה עד הסוף", ברגר מוסיף.

מתוך סדרת הרשת "סוף הדרך"

כמה רחוק?
ברגר: "יש אצלנו משמעותית יותר נאצים מאשר בתוכנית טלוויזיה ממוצעת בישראל, חוץ מזה כולנו סופר גיקים אז ניצלנו את הפיצוץ הגרעיני כדי לגעת באלמנטים של מדע בדיוני, כמו מסע בזמן. יש לנו חבר ילדות שהוא חוקר גרעין ובשלבי המכירה קצת התייעצנו איתו, אבל אני לא רוצה שיחשבו חלילה שהוא אישר מדעית את כל מה שקורה בסדרה. התייעצנו איתו אבל לא לקחנו אף עצה שהוא נתן. את רוב ההכשרה המדעית שלנו קיבלנו מסרטים של מארוול".

עוזסיני: "סליחה על המילה, אבל זה היה פורקן להרבה חלומות ושאיפות של אנשים בצוות. כל מעצב וגרפיקאי שהשתתף בהפקה שתל משהו קטן משל עצמו והשאיר איזה חותם. כל מי שעבד על הסדרה, כולל ניר ואני, גם דיבב ועשה קולות מתישהו, גם אם קטנטנים".

מה היו מקורות ההשראה שלכם?
עוזסיני: "הרבה סדרות אנימציה חדשות למבוגרים שנוצרו בשנים האחרונות שואבות השראה מהסדרות של ניקולודיאון משנות ה־90, כמו 'רן וסטימפי', 'מפלצות אמיתיות', 'החיים המודרניים של רוקו'. אנחנו עומדים בשורה אחת איתן מהבחינה הזאת – רצינו שהלוק יהיה יפה־מכוער וחמוד־מגעיל כמו ב'מפלצות אמיתיות', אבל הושפענו גם מסדרות יותר ארטיסטיות כמו 'Over The Garden Wall'".

ניר: "כילדי שנות ה־80־90 בטוח שנכנסו פנימה הרבה דברים שאהבנו – 'ריק ומורטי', 'פיוצ'רמה', 'סאות' פארק', 'מ.ק 22'. כמו כל סדרת אנימציה בעולם היו לנו מקרים של 'אה לא, כבר עשו את זה ב־X', אבל ניסינו לקחת או לגנוב דברים שאהבנו מדברים שהם לא אנימציה. נגיד, '12 קופים' או בערך כל סרט מד"ב אחר שנוצר ב־30 השנה האחרונות, עם הטוויסט המיוחד שלנו, שהוא בעצם הרבה טיפשות".

כשהם נשאלים אם יש בדיחה מסוימת בסדרה שהם עדיין לא מאמינים שאישרו להם להכניס, שניהם מתחילים לצחוק ומזכירים רגע מסוים בפרק 7. "כשתראו את זה אתם תדעו טוב מאוד שעל זה אנחנו מדברים", ברגר מבטיח. "אבל בכל פרק היו כמה רגעים שהופתענו שלא קיבלנו עליהם ריג'קטים מיידיים. זה לא מובן מאליו בכלל שבכאן נתנו במה למשהו כזה, וזה כנראה לא היה קורה בשום פלטפורמה חוץ מבדיגיטל. העובדה שהם באו עם תקציב ורצון לעשות דבר כזה ושיש רשתות חברתיות שמאפשרות לזה להיחשף היא הצטלבות כוכבים מדהימה".

עוזסיני: "קיבלנו חופש אמנותי עצום. כאן נתנו לנו תמיד תחושה שהם סומכים עלינו לגמרי ומאמינים ביכולת שלנו".

ברגר: "או שהם פחדו מאיתנו".

עוזסיני: "כן, אנחנו אנשים מאיימים מאוד פיזית".

← "סוף הדרך", חמישי (14.2) בפלטפורמות הדיגיטליות של כאן

בואו לעקוב ולדבר איתנו גם בפייסבוק, בטוויטר ובאינסטגרם. עדכונים יומיים על הכתבות הנבחרות בטיים אאוט ניתן לקבל בניוזלטר היומי שלנו

תגובות

now Silence is Golden SRV:SRV1 on: f2fadbfc0df0