טיים אאוט timeout

"סיפורה של שפחה" עונה 2 פרק 3: סוף סוף דברים מתחילים לקרות

| מאת: נעמה רק

מסלול הבריחה של ג'ון חושף חתיכה ענקית מגלעד, היוש לאמא-אוסבורן ומה לעזאזל קורה מחוץ לאמריקה? "סיפורה של שפחה" עונה 2 פרק 3: הטור של נעמה רק (אזהרת ספוילרים)

"סיפורה של שפחה" (צילום: באדיבות HOT)

אחרי פתיחה דלה בהתרחשויות רק טבעי שיגיע פרק של תנועה, תזוזות ושינויים שמתרחש בשתי מדינות ושלל לוקיישנים. ועדיין, זה פרק אווירתי ואוורירי יותר מפרק טלוויזיה ממוצע. "סיפורה של שפחה" הגבירה קצת את הקצב מהעונה הראשונה לשנייה, אבל לא שינתה את אופייה – היא איטית, מדכדכת, סדרה שכוחה בבניית העולם, הרכבה של תמונה גדולה דרך רגעים קטנים. מאשימים לפעמים את "שפחה" שהיא פורנו התעללות, אבל אם מישהו באמת צופה בה בשביל המכות והאונס נכונה לו אכזבה גדולה: ברוב הפרקים הזוועה היא חלק קטן והיא בטח לא העיקר. תשאלו את כל המעריצים שמיהרו לספר אחרי פתיחת העונה שהיה להם קשה יותר לראות את המפגש בין ג'ון לרופאת הילדים, שהאשימה אותה באנוכיות ובהזנחת הילדה שלה, מאשר את הסצנה שבה הדודה לידיה שורפת את ידיהן של השפחות.

הפרק השלישי עוסק בהסתגלות ומוצא את שתי הגיבורות שלו, ג'ון ומוירה, במקום טוב וחיובי מהרגיל. אנחנו יודעים שהן במצב רוח טוב כי הן רצות, ובחברה שמקדשת נפש בריאה בגוף בריא – מה אומר חדוות חיים יותר מספורט? חודשיים עברו מאז הפעם האחרונה שפגשנו את ג'ון, והבייבי באמפ החדשה לא מונעת ממנה לצאת לריצות בבית הדפוס, שסופן באנדרטה הקטנה שהקימה בפרק הקודם. בינתיים גם מוירה עושה ג'וגינג ברחובות אונטריו ומסיימת בכיכר שהיא מעין יד לזכר הנופלים, מקושטת בדגלי ארצות הברית, בתמונות נעדרים ונפטרים ובמזכרות מהם. יש רק הבדל אחד קטן: בעוד מוירה רצה קדימה, ג'ון נעה באותו המסלול במעגלים, מההתחלה לסוף ושוב להתחלה. היא בנתה לעצמה סוג של שגרה והדחיקה את העובדה שלא מדובר בפתרון קבע, כמו אוגר שמתבצר בגלגל שמותקן בפינה של הכלוב שלו.

נפש בריאה בגוף כלוא. מתוך "סיפורה של שפחה"

עוד על "סיפורה של שפחה":
פרקים 1-2: מה לעזאזל?
המדריך שיעשה לכם סדר בעלילה
12 דברים שלא ידעתם על "סיפורה של שפחה"

בינתיים בקנדה, מוירה מכינה ביצים וקפה לעצמה, ללוק וגם לשותפה השתקנית שלהם שמעדיפה להעביר את הימים במיטה. לוק מכנה אותה אמא, היא אומרת לו ללכת לעזאזל (Too soon, נשמה). מאוחר יותר אנו רואים אותה בעבודתה כמלווה פליטים שממשיכים לזרום אל תוך גבולות קנדה, ובפרק הזה היא פוגשת גבר ששימש כשומר מטעם הממשל. הוא מספר לה כיצד אולץ לסייע בתלייה של "בוגדי מגדר", אחד מהם היה בחור שיצא איתו בקולג'. מוירה מנסה לספר בדיחות, לחייך, להיראות כמו צעירה רגילה שגרה בעיר גדולה וחייה את החיים. הווידוי הקשה מפורר את החזות הזו ומוירה האמיתית נחשפת – שבורת לב, פוסט טראומתית, אישה שאולי עזבה את גלעד אבל גלעד עדיין לא עזבה אותה (זכרו את המילים של ג'ון/לידיה – "גלעד נמצאת בתוכך"). התחושה הזו תלווה אותה גם בסטוץ חטוף במסיבה, שם היא מסתפקת בהנאה חד צדדית של הפרטנרית שלה. בניגוד לג'ון, מוירה עוד לא התחברה מחדש למיניות שלה ותהליך השיקום שלה הוא הרבה יותר ביתי, אולי אפילו משפחתי.

אין יותר נורמלי מקפה וביצים מטוגנות (מתוך "סיפורה של שפחה")

במקביל, ג'ון עסוקה בעבודה שיצרה לעצמה: היא עוברת על עיתונים ישנים ומתעדת את השינוי שעברה מולדתה תוך מיון הידיעות לקטגוריות כמו "מיליטריזציה" ו"צמצום זכויות אזרח"; כל הדברים שקרו כשכולם היו עסוקים בחיים שלהם, שאף אחד לא חיבר לתמונה אחת – חוץ מהאישה שלימדה את הבת שלה שנשים הן יצורים מסתגלים, אבל הקפידה לא להסתגל בעצמה לשום דבר. אמא-אוסבורן. דמות האם מפציעה כשההורות של ג'ון עולה שוב על הפרק – ניק רוצה להבריח אותה מגלעד והיא מהססת אם להשאיר את האנה מאחור. כשבאים לאסוף את ג'ון היא קצת נעצבת – בית הדפוס הוא הדבר הכי קרוב שהיה לה לבית כבר הרבה זמן, וגם לבית זמני קל להיקשר. "השארתי למעלה דברים", היא אומרת בעצב לנהג שבה לאסוף אותה. "לא נורא", הוא אומר, "אני אפטר מהם".

ג'ון חקירות (מתוך "סיפורה של שפחה")

שתי משפחות מלוות את ג'ון במסע הפרידה הפנימי שלה מהאנה. הראשונה היא משפחתה שלה, כלומר, היא ואמא שלה. השנייה היא המשפחה שמארחת אותה בביתה, לא לגמרי מרצון, עד לטיסת המילוט שלה. אחרי שגילינו איך נראות המושבות בפרק הקודם, הפעם נחשף חלק אחר של גלעד – המעמד הבינוני. אנשים לבושים אפור שחיים את חייהם בשגרה מסוימת, גרים בדירות קטנות ולא בבתים מפוארים כמו של המפקדים, הולכים לכנסייה ומקווים לטוב. היחיד במשפחה המארחת שמקבל אותה הוא הילד, שמציע לה לשחק איתו במכוניות, בעוד האם ממש נגעלת ממנה. היא, ממש כמו נשות המפקדים, רואה בה אישה סוררת, פגומה, לא ראויה לכבוד ולרחמים – לא בגלל "חטאי העבר" שהביאו אותה לשם, אלא בגלל התפקיד החברתי החדש. היא לא מבינה איך אישה יכולה לוותר על הילד שלה וטוענת שהייתה מעדיפה למות. ג'ון משיבה בעצב, "ככה גם אני חשבתי". היא כבר יודעת שכמעט להכל אפשר להסתגל, לא בשמחה אבל בהיעדר ברירות. ללכת לכנסייה כל יום ראשון, לתת לבעלך לחתום על מרשם הגלולות שלך, לחיים בזנות, אפילו לרעיון של עצמך כרחם מהלך.

אפור זה האדום החדש (מתוך "סיפורה של שפחה")

"סיפורה של שפחה" (צילום: באדיבות HOT)

אמה של ג'ון מוצגת בפלאשבקים כאמא אוהבת אבל גם קשוחה. היא רצתה למשוך את הבת שלה למלכות פמיניסטית, אבל כאבה לגלות שאותה בת רוצה גם דברים כמו חתונה וילדים. היא הזהירה אותה לא להתחתן בגיל צעיר, אבל לא אמרה לה "בואי נאסוף את הדברים שלנו אתמול ונעוף מפה". התוצאה – הנסיכה הפמיניסטית ראתה את אמא שלה בפעם האחרונה כתמונה במצגת שקופיות, מעין תמונת סטוק של עובדת כפייה במושבות. כל זה מתנקז שוב לשאלה הבלתי פתירה: מה טוב יותר בשביל האנה? לראות שוב את אמא שלה תוך סיכון חיי שתיהן, או לנצל את גילה הצעיר, להסתגל ולהיבלע בחיים החדשים שלה? דווקא כשג'ון לוקחת החלטה סופית וקשה – לשחרר את האנה, לעזוב, להתחיל מחדש – הדילמה מתבטלת מעצמה. המטוס מופל, הבורחים נלכדים. חזרה לנקודת ההתחלה.

אמא אוסבורן! (צילום: באדיבות HOT)

היה הרבה רגש ואמת בתיאור מערכת היחסים המורכבת של ג'ון ואמא שלה, אבל דווקא מה שהייתה אמורה להיות סצנת השיא התפספסה לגמרי: האם והבת שרות יחד במכונית את "Hollaback Girl" של גוון סטפני, אבל על הרגע הקטן והיפה הזה מודבקת מוזיקה עצובה ודרמטית. פספוס דומה נרשם בעונה הקודמת, כשג'ון חזתה במהומות האלימות ברחוב יוצאות משליטה לצלילי גרסה איטית ועצובה לשיר של בלונדי. מדובר במניפולציה זולה למדי שמטרתה להפעיל את שקי הדמעות שלנו, כאילו שאם ניסחף לזיכרון המתוק-מריר הזה יחד עם הגיבורה לא נבין לבד שזה עצוב. חבר'ה, אנחנו ב"סיפורה של שפחה". הכל עצוב.

כמה קטנות

1. והיום בפינתנו "משפטים רלוונטיים ל-2018": אמא של ג'ון לוקחת אותה להפגנת Take Back The Night שבה נשים משליכות לאש פתקים עם שמות האנסים שלהם. "רק חשבתי לעצמי: יש כל כך הרבה פתקים. זה היה כמו שלג", היא נזכרת. אז מה, רואים אתכן בצעדת השרמוטות?

2. כשג'ון ומוירה יוצאות לריצה נשמע ברקע שלאגר מהלאגר: "!GO" של סנטיגולד וקארן או מ-2011. המנון תעופה עצמית קלאסי, שריד מתקופה שבה נשים יכלו להכריז בגאווה דברים כמו "כולם רוצים את הכוח שלי" או "המוניטין שלי מגיע עד פריז". מה קרה לפריז, אגב? מה קורה מחוץ ליבשת אמריקה?

3. ג'ון נוזפת בניק: "ריטה תהרוג אותך אם תמשיך לקחת לה את הקפה האמיתי". מה זה אומר בכלל? באיזה כסף ריטה משלמת על קפה טוב מהשוק השחור? האם הקפה אסור בגלעד מטעמי פגיעה בפוריות? סמים אסורים? מהגלעדים ציפיתי לשתות לא פחות מקפה אורגני מפולי קפה איכותיים ממקור יחיד (שגדלו על דשן מגופות בוגדי המשטר).

4. יש לא מעט הומור ב"סיפורה של שפחה", אבל לא זכורה לי בדיחה מצחיקה יותר מ"Blessed be the Froot Loops". היה שווה להמשיך לעונה שנייה רק בשביל זה. אבל רגע, איך יש להם פרוט לופס? מותגים גדולים פשוט עברו לפעול בקנדה ומייצרים אוכל לא בריא באריזות חד פעמיות, כרגיל?

את פרוט לופס, אגב, מייצרת חברת קלוגס, שיוסדה על ידי וויל קית' קלוג, שגם המציא את הקורנפלקס יחד עם אחיו ג'ון הארווי. אותו אח ללא ספק היה מזדהה עם ערכי תנועת בני יעקב: הוא התנגד ליחסי מין והתנזר מהם בעצמו, ואת האוננות הוא כינה "זיהום עצמי". כרופא ותזונאי הוא עודד אנשים להקפיד על תפריט בריא שלא יעודד משיכה מינית (בלי בשר, תבלינים חריפים, טעמים חזקים ועוד). הקורנפלקס היה רק אחת משורה של המצאות בריאותיות וקולינריות שהוא פיתח במטרה להפחית את חרמנות ההמונים, והוא ואחיו הסתכסכו סביב ההתעקשות של וויל להוסיף לדגנים הבריאים והתפלים של אחיו סוכר. אז סתם, שתדעו.

← "סיפורה של שפחה", ימי חמישי בבוקר ב-HOT VOD וב-22:00 ב-HOT HBO

מחפשים סדרה חדשה? בואו לדבר על זה בקבוצת הטלוויזיה של Time Out, "מה רואים היום?"

רוצים להתעדכן ראשונים בכל מה שחם בתל אביב? הורידו את האפליקציה שלנו!
להורדה לאייפון | להורדה לאנדרואיד

בואו לעקוב ולדבר איתנו גם בפייסבוק, בטוויטר ובאינסטגרם. עדכונים יומיים על הכתבות הנבחרות בטיים אאוט ניתן לקבל בניוזלטר היומי שלנו

תגובות

now Silence is Golden SRV:SRV2 on: abf6601