טיים אאוט timeout

"סיפורה של שפחה" עונה 2 פרק 5: סרינה על סף שבירה

| מאת: נעמה רק

אם עוד לא פיתחתם אמפתיה כלפי סרינה הכועסת, כנראה שהפעם זה יקרה. ניק מוצא דרך להישאר בבית ווטרפורד ושל-פרד הגיעה לתחתית של התחתית – ואז חזרה כג'ון. "סיפורה של שפחה" עונה 2 פרק 5: ספוילרים, ברור

מתוך "סיפורה של שפחה" (צילום: באדיבות HOT)

איזה חיים מבאסים יש לסרינה-ג'וי ווטרפורד. נכון, היא לא נאנסת דרך קבע, לא חופרת באדמה מורעלת ולא צריכה לצרוח על נשים צעירות שאלוהים מציל אותן מעצמן. כשאת חיה בגלעד, להיות אשתו של מפקד בכיר זו כנראה האופציה הכי פחות גרועה (אולי חוץ מלהיות מרת'ה, זה נראה כמו סידור נוח יחסית ולא צריך להשתתף באונס טקסי פעם בחודש). אבל קורת גג, שפע חומרי ומעמד גבוה הם לא הכל בחיים, ולסרינה בעצם אין כלום. לא אהבה, לא חיי מין, לא חברות אמיתיות, לא עבודה וגם לא תחביבים. בהחלפת השלטון הדמוקרטי לדיקטטורה דתית סרינה שונמכה לדרגת עציץ ולא ברור מה לעזאזל היא עושה כל היום, חוץ מלעשן ולכעוס. והיא כועסת. הו הו כמה שהיא כועסת.

בהיעדר עיסוק סרינה משחקת ב"עקרות הבית האמיתיות של גלעד", מסתובבת בשכונה כמו רג'ינה ג'ורג' ויורדת על כל מי שזזה. לזאת יש אף מכוער, ההיא כל היום מתלוננת. האישה הזאת לא צריכה תינוק, היא צריכה תוכנית רדיו שבה היא תוכל ללרלר כל היום על השפחה מהרחוב הסמוך שלפי השמועות, לפני המהפכה היא הייתה שרמוטה שאתן לא מאמינות. בינתיים יש לה טוקבק צמוד – הדודה לידיה, שלעומתה נראית כמו אישה הגיונית, בעלת שיקול דעת ויציבה נפשית. לידיה מבלה לא מעט בבית הווטרפורדים וחוץ מבדיקות חסרות משמעות רפואית לשל-פרד יש לה די והותר פנאי להציק לסרינה על העישון ועל האווירה העכורה בבית. קשה שלא לתהות: האם במשפחות אחרות השפחות והרעיות הן חברות טובות? איך ייתכן שלא בדיוק ככה נראים כל הבתים האחרים? אולי כל הרעיות האחרות היו פחות משכילות ובעלות השפעה בחיים הקודמים, אז הן לא מצפות להרבה מהחיים?

כל הרעיות אומללות? מתוך "סיפורה של שפחה" (צילום: באדיבות HOT)

הריקאפים הקודמים:
פרק 4: ג'ון מאבדת את זה
פרק 3: סוף סוף דברים מתחילים לקרות
פרקים 1-2: מה לעזאזל?

היחס של סרינה לשל-פרד ההריונית דו פרצופי למדי, ולא ברור אם היא דואגת לה ורוצה להתיידד איתה או שהיא רוצה להתיידד איתה בשיטה התיכוניסטית – לגלות סודות ואז להוריד חבטה יותר מדויקת. בתחילת הפרק זה נראה יותר כמו אופציה א' – היא אומרת ללידיה בדאגה מסוימת ששל-פרד "לא מתנהגת כמו עצמה", כלומר, לא דופקת גלגולי עיניים פאסיביים אגרסיביים. גם בטיול היומי שלהן היא מבואסת ששל-פרד לא לוקחת את תפקיד גרטשן וצועקת על הרעיה עם התינוקת המייבבת, "או מיי גאד את לא יכולה פשוט לשאול שפחות איך היה להן במסיבת ההכנה ללידה!". מצד שני, כשניק שואל אותה אם של-פרד בסדר, היא מאוד קרובה לזרוק אותו מהחלון.

גם פרד ווטרפורד לא מת על הנוכחות של ניק בבית. אם סרינה מקנאה בשל-פרד על הזכות להיות נחשקת על ידי בעלה הדוחה, פרד אוהב להרגיש שהעולם כולו, ובפרט כל איברי המין של כל הנשים, שייכים לו בלעדית. כדי להיפטר מניק הוא מנסה להעביר אותו לתפקיד בכיר יותר בוושינגטון, אבל הנהג מצליח למצוא לו צ'ופר-מוריד אחר. זוכרים איך בעונה הראשונה נאמר המשפט המסקרן "עוד לא הוקצאה לו אישה"? אז סוף סוף ראינו למה הכוונה. חתונה המונית של גברים מזן "ערכיים ויעילים" עם נשים מזן "ילדות בשמלות כלה". בשביל סרינה מדובר בעוד הזדמנות להוריד כאפה לשל-פרד ("יואו תראי איזה חתיך החבר הסודי שלך! ואשתו הצעירה הו-ר-ס-ת, תעשי סיבוב חמודה"). תחרות ההשתנה בין פרד וניק מגיעה לשיא אחרי החתונה, אז ניק אומר למפקד "אני מקווה שיוולד לי ילד משלי מקרוב". הו סנאפ!

אלוהים כבר לא יעזור. מתוך "סיפורה של שפחה" (צילום: באדיבות HOT)

מתוך "סיפורה של שפחה" (צילום: באדיבות HOT)

סרינה, מצידה, מגלה חמלה מפתיעה לאשתו הצעירה של ניק – סמל מובהק להבנה שלה שהחיים האלה לא היו התכנון המקורי שלה כאדריכלית המהפכה. היא מעודדת את האישה הצעירה לחתור ליחסי מין מספקים ושיוויוניים ומוסיפה שתשוקה איננה חטא "אם היא בין בעל ואישה". אפשר רק לקוות שאותו בעל ידוע לשמצה לא יחליט שמתחשק לו לחמוד אשת רעהו, ובמקרה של אדון ווטרפורד המכובד מדובר בסיכון ממשי.

וולקאם, של-ניק. מתוך "סיפורה של שפחה" (צילום: באדיבות HOT)

אבל רגע, ישנה גם של-פרד, והיא נמצאת בתחתית של התחתית. בפרק הזה היא יותר מכונת ייצור ילדים עם אחוז סוללה נמוך מאשר אדם, ואף אחד לא יודע איך לעזור לה. לא ניק, שמונע ממנה ברגע האחרון להשמיד את כל העדויות שהשפחות השאירו, לא סרינה בשיטותיה הנמוכות, גם לא ריטה, שנוגעת לרגע בכף ידה וכמעט מצליחה להזיז בה משהו. של-פרד כל כך מנותקת מהמתרחש סביבה שהיא אפילו לא מדווחת כשהיא מתחילה לדמם, מה שלא תואם לדמות החדשה והלכאורה צייתנית שלה. אותה צייתנות היא אפילו לא שכנוע עצמי, אלא פשוט הרס עצמי, עוד דרך של הנפש לדחות את הגוף. הדבר היחיד שמצליח לנער אותה לבסוף הוא חוויית סף המוות שהיא עוברת. במהלך לא לחלוטין ברור היא מוצאת את עצמה בחצר הבית, מכוסה בדם, וניצלת ברגע האחרון על ידי ניק (שאוחז בה בזרועותיו וצורח. חתיכת ליל כלולות. איך זה לא חושף סופית את הרומן? מה נסגר עם הווטרפורדים?). בבית החולים ג'ון חוזרת, והיא נחושה שוב להימלט מגלעד יחד עם תינוקה העתידי. איך? לא ידוע. אבל יהיה מעניין.

דרמה, דרמה, דרמה. מתוך "סיפורה של שפחה" (צילום: באדיבות HOT)

בזמן שכל זה קורה, ג'נין ואמילי נוקטות בשתי גישות שונות להתמודד עם המצב הקשוח במושבות. בעוד אמילי היא הפרקטית שמחלקת תרופות, ג'נין מנסה לעזור לאחרות למצוא סיבה לקום בבוקר, להיאחז בדברים הטובים. לחיות ולא לשרוד. החיים במושבות איומים ונוראים, אבל יש בהם מידה של חופש שנשים אחרות לא זוכות לה. הנשים מדברות ביניהן בפתיחות, מפגינות חיבה הדדית, מתדיינות על הדרך הנכונה להגיב או למרוד. והנה, חתונה שנייה בפרק, עצובה לא פחות מקודמתה אבל בצורה שונה לחלוטין. ביוזמתה של ג'נין נישאות זו לזו שתי אוהבות, בעזרתה של סאלי, רבה לשעבר. "אמרתי לה שהן לא יהודיות אבל היא אמרה שלאלוהים לא אכפת", ג'נין מספרת לאמילי, רגע לפני שזה גוררת אותה למריבה קולנית במרתף.

אמילי מטיחה בג'נין שהיא מקשטת את בית המטבחיים עבור פרות המובלות לשחיטה, וג'נין משיבה בהכרזה כי "פרות לא מתחתנות". בתחילה זה נשמע כמו משפט מאוד טיפשי, אבל במחשבה שנייה יש בזה משהו. ההבדל בין האדם לחיה, על פי האתוס הוותיק, הוא הרוח, "הנשמה". ג'נין גאה ביכולת שלה להתרגש מהדברים הקטנים, לראות את אלוהים בכל פרח ולהמשיך להאמין, גם עכשיו, שהוא שומר עליה. לבסוף אמילי משתכנעת, וגם ג'נין עושה צעד לכיוון הגישה של אמילי: היא מסכימה להצטרף לצוות שמפנה וקובר את הגופות, במקרה זה של קיט, אחת הנשים שנישאו רק יום קודם. הרבה סאלי מנהלת טקס דתי על רקע בית הקברות עמוס הצלבים, והקשר התמטי בין המושבות למחנות ריכוז ועבודה בתקופת השואה הופך מובהק מאי פעם.

מתוך "סיפורה של שפחה" (צילום: באדיבות HOT)

כמה קטנות

1. השבוע בפינתנו "יש את זה בגלעד?": רוב רעיות המפקדים רזות וחטובות למדי. מותר להן לעשות כושר? האם יש חדרי כושר לנשים בלבד? או שהן סתם מתקתקות שכיבות שמיכה כל היום מהשעמום?

2. ועוד באותה פינה: ניק מציע לסרינה לשלוח את ג'ון ל"סוג אחר של רופא". האם פסיכולוגים ופסיכיאטרים זכו לשרוד את המהפכה? נשמע מאוד הגיוני שכל הרעיות בגלעד מכורות לכדורים. זה לא מסתדר עם "הערכים", אבל גם מלון האיזבליות לא.

מתוך "סיפורה של שפחה" (צילום: באדיבות HOT)

3. האם שני קווי העלילה בסדרה מתרחשים באותו זמן? לא נראה הגיוני שעלילת המושבות מגיעה שלושה חודשים אחרי הביקור הקודם שלנו שם, אז ג'נין הייתה הילדה החדשה בשכונה שעוד לא יודעת איך דברים עובדים. יותר סביר שכל הסיפור עם מריסה טומיי התרחש במקביל ללכידה של ג'ון והשבתה הביתה.

4. אמילי מתחילה לראות את סימני המושבות על גופה כשהיא מאבדת את אחת משיניה. ייתכן שיש כאן רמז לבאות שיחבר את העבודה במושבות עם אחד הסיפורים הטרגיים בהיסטוריה: "נשות הרדיום", נשים שעבדו בבית מלאכה תוך מגע יומיומי עם חומר רדיואקטיבי. לא ברור לאיזה חומר רעיל בדיוק נחשפות העובדות במושבה, אך גם במקרה של נשות הרדיום הסימפטום הראשון היה אובדן של שיניים, לאחר שהחומר המסוכן תפס את מקומו של הסידן בעצמותיהן, בעוד אחרות גססו מסוגים אלימים ומבעיתים של סרטן. אפשר לקרוא עוד כאן, ויש גם גרסת קומיקס. לא לבעלות לב חלש, אבל נו, אתן צופות ב"סיפורה של שפחה".

5. ג'נין אולי מצטרפת לשורה ארוכה של הוגים לאורך ההיסטוריה כשהיא מתייחסת לאדם כמותר מן הבהמה, אבל פרות דווקא נחשבות לחיות עם אינטילגנציה רגשית גבוהה. הן אולי לא מתחתנות, אבל מחקרים גילו שפרות יכולות לרקום חברויות, והן רגועות ואפילו חכמות יותר כשהן יחד. בהתאם, הן מתייסרות כשמפרידים ביניהן לבין חברתן הטובה.

אנננדד…. קאט. מתוך "סיפורה של שפחה" (צילום: באדיבות HOT)

בואו לעקוב ולדבר איתנו גם בפייסבוק, בטוויטר ובאינסטגרם. עדכונים יומיים על הכתבות הנבחרות בטיים אאוט ניתן לקבל בניוזלטר היומי שלנו

תגובות

now Silence is Golden SRV:SRV2 on: abf6601