טיים אאוט timeout

ילד וודו

| מאת: ניר גפן

A Guy Called Gerald הוא הרבה יותר מרק המפיק שמאחורי קלאסיקת האסיד האוס "וודו ריי"

הוא רק נראה כמו ד"ר אלבן. A Guy Called Gerald

קשה להפריד בין ג'רלד סימפסון לבין הלהיט הגדול ביותר שלו, "וודו ריי". בוודאי לא אחרי הסצנה הבלתי נשכחת בסרט המצוין "אנשי המסיבות", שבה מרעידים צלילי האסיד האוס שלו את מועדון־ההאסיאנדה ומדגימים את השילוב החד פעמי בינם לבין אקסטזי. אבל סימפסון, שפועל מאז סוף שנות ה־80 בשם A Guy Called Gerald, הוא סיפור גדול הרבה יותר מהקטע המכונן שמזוהה עימו. זהו סיפור של תשוקה אמיתית לעשיית מוזיקה ושל הרבה תושייה: כנער עני במנצ'סטר התעשייתית נאלץ סימפסון לעבוד בכמה עבודות במקביל כדי לממן את הרפתקאותיו המוזיקליות, לשאול תקליטים מהספרייה המקומית ולהשתמש ברמקולים שפירק מרכב ישן כחלק ממערכת הסאונד שיצר עליה. "אני בר מזל", מפתיע סימפסון. "רוב הדי.ג'ייז מבינים את יצירת המוזיקה רק מחוויה יד שנייה, אני מבין אותה ממש מהגרעין. הרגשתי שקיבלתי קוד על־זמני שנמצא בדנ"א של האנושות – אני מבשל סאונדים תו אחרי תו, מרגיש מה הקהל שנמצא על הרחבה במועדון, גם אם הוא הפוך לגמרי, צריך לשמוע. זו מתנה".

את הגמול שלו קיבל ב־1989, כש"וודו ריי" צעד בעשרת הגדולים במצעד הבריטי לצד "Pacific State" של הרכב האסיד המנצ'סטרי החלוצי 808 סטייט, שסימפסון נמנה עם מקימיו ופרש ממנו לאחר אלבום הבכורה "Newbuild". הפיצוח של הנוסחה לא גרם לו להיצמד אליה, או לשקוט על שמריו. "לנסות וליצור מחדש את אותו הקטע נראה לי כמו משימה מיותרת", הוא מסביר את ההימנעות שלו משכפול של "וודו ריי". "בעיניי מוזיקה אף פעם לא הייתה קשורה ללהיטים. אם אנשים אוהבים את הטרק – יופי. אבל אני לא עושה את זה בשביל ההצלחה או הכסף, אחרת הייתי מפיק היפ הופ צ'יזי עם ווקאלים מונוטוניים". לסימפסון, שנמצא בשטח כבר הרבה זמן, יש הרבה ביקורת על עולם המוזיקה האלקטרונית, הקלאבינג וכל מה שמסביבו. "העולם הזה נהיה רזה וחסר ביצים בגלל הרבה אנשים שלוקחים אותו לכיוון מזויף מתוך חוסר בכישרון ובתשוקה", הוא פורש את משנתו. "הסצנה מלאה בדרונים משעממים ובביטים חסרי חיים שאנשים חייבים לקחת סמים כדי להקשיב להם. מצחיק אותי שמפיקים מאשימים בזה את הציוד שלהם או את חוסר היכולת להשיג ציוד, כשיש פי 1,000 יותר ממה שהיה לנו בשנות ה־80 ובשנות־90. הם לא יוכלו להתחבא מאחורי התירוצים האלו לנצח".

אולם אולדסקוליסט ככל שיהיה, סימפסון בוחר היום במחשב שלו כשותפו הזוגי לכל יצירה, הפקה ותקלוט. "כשהייתי צעיר מכונת תופים עלתה 50 פאונד ומחשב עלה 1,000. אז לא ממש הייתה לי ברירה. אבל המוזיקה שאני עושה אינה תלויה במכונה שהיא נעשית עליה, אלא בתאווה שיש לי אליה. שמתי לב שיש מין טרנד כזה של מפיקים שמאוהבים בציוד שלהם יותר משהם מאוהבים במוזיקה. יש היגיון מאוד יפה בזה שהיום הכל מתאפשר בצורה זולה יותר, כי גם ככה אנשים הרי הפסיקו לשלם על מוזיקה. אני מגדיר את המוזיקה שלי כגנגסטה־טק. זה מוד של קצב וצליל שאפשר לשמוע רק בלייב כי חלק מהתדרים שלו נשמעים רק במערכות ההגברה של המועדונים. עמוק בדנ"א של הגנגסטה־טק תשמעו סקא מהסיקסטיז שההורים שלי שמעו כשהם כשהם הגיעו לבריטניה מג'מייקה. יש בז'אנר הזה אנרגיית דאנס שלא התיישנה".

בואו לעקוב ולדבר איתנו גם בפייסבוק, בטוויטר ובאינסטגרם. עדכונים יומיים על הכתבות הנבחרות בטיים אאוט ניתן לקבל בניוזלטר היומי שלנו

תגובות

now Silence is Golden SRV:SRV1 on: abf6601