טיים אאוט timeout

לילה שחור־לבן

| מאת: אריאל סמל

הסמים שנבלעו כמו אקמול, הסקס, האלכוהול, העשן, המכות. והמוזיקה, הייתה גם המוזיקה. אומרים שהיה שיגעון באייטיז. עכשיו יש גם ספר. הצצה ל"אנשי הפינגווין", המתנה המושלמת למי שמתגעגע לעשור ההוא

  • https://static2.timeout.co.il/media/2014/04/sizes/048-1_H_wo_680_382.jpg
מתוך "אנשי הפינגווין"

יום אחד מצאתי ארגז מלא בנגטיבים שצילמתי בשנות ה־80 כשהייתי ברמן בפינגווין. הייתי בן 18 והמצלמה והפלאש היו תמיד טעונים ומוכנים מתחת לדלפק. לעדי מילשטיין, הבעלים, לא הפריע שאני עוזב את הבר ויוצא לסיבוב צילומים במועדון. ולא הפסקתי לצלם. הנגטיבים הראו שלושה מועדונים – פינגווין, ליקוויד וקולנוע דן – עשרות חברים שלי ותל אביב אחת שטוחה וחסרת מגדלים. אמרתי לעצמי: "וואלה, בטח הרבה אנשים ירצו לראות את זה". פניתי לסטימצקי. הם אמרו שאם אשים 120 אלף ש"ח הם ידפיסו את הספר. הלכתי ל"ידיעות אחרונות" ושם אמרו לי שעלויות ההדפסה 300 אלף ש"ח, והם מוכנים להתחלק חצי חצי.

התאמצתי ויצרתי קמפיין הדסטרט שבו גייסתי סכום שיאפשר לי להדפיס בצנעה את הספר. גרפיקאים מוכשרים עבדו חודשייים על סקיצות שלא משנה כמה טרחתי והערתי, עדיין נראו כמו קטלוג מוזיאלי. "אני לא רוצה קור וניכור, אני רוצה ספר דחוס, צבעוני, סקסי. כאילו ירדנו עכשיו במדרגות של הפינגווין".

לא עזר, הספר עדיין נראה כמו קטלוג מזוין. יפה ומכובד אך מרוחק, כאילו ביקש שידפדפו בו בכפפות.

נואש הלכתי לדבר עם המעצב המוביל בארץ, שנתן לי הצעת מחיר שעברה את ה־100 אלף ש"ח. השתנקתי. כשעמדתי בדלת הוא תקע בידי מספר טלפון של סטודנטית לעיצוב שטען שהיא פרפקציוניסטית ופּאנקית. והנה, הסקיצות היפות והמדויקות שלה הניחו את דעתי. הן משקפות את רוח התקופה ומאפשרות לתצלומים לנשום. "אנשי הפינגווין" ירד לדפוס לאחרונה.

מתוך "אנשי הפינגווין"

מתוך "אנשי הפינגווין"

הפינגווין הביא לתל אביב הרבה דברים, המשמעותי בהם היה המעבר מעיר של שמש, חול וים לעיר של לילה, של גותיות מורבידית, של ומפירים וזומבים. עיר של לצאת בשש בבוקר מסטול מהפינגווין, ללכת לליקוויד. לחזור הביתה בעשר בבוקר.

רונית ויגלר בת 16 במספרה של לידיה כאסח במרתף בדיזנגוף. בשנות ה־80 דוגמניות היו צריכות להיראות כמו אוליביה ניוטון ג'ון, אז כצפוי כל הסוכנויות אמרו לרונית שתחזור אליהן עוד שנה, אחרי שיגדל לה השיער. ואז התצלום הזה הופיע ב"חדשות". פתאום משהו מהפינגוויניזם חדר למיינסטרים, ורונית החלה להמריא.

דיברתי עם עדי מילשטיין ושאלתי אותו: "מה הקטע של הפינגווין?". הוא צחק, השתהה וענה: "אתה לא יודע? כי יש לו גם שחור וגם לבן". אחד הדברים הכי יפים במועדון שמילשטיין יצר הוא שלא הייתה בו אפליה או סלקציה. מי שלא התאים נפלט בעצמו, כל השאר הפכו את המקום לביתם: אנשי עסקים לצד גייז, פּאנקיסטים ודוגמניות, חבר'ה מתוחכמים של ניו ווייב ונערים ממשפחות הרוסות, ירושלמים ותל אביבים, מזרחים ואשכנזים. מילשטיין יצר מקום עתידני שעדיין נראה אוטופי בישראל הגזענית, הדתית והפרובינציאלית של 2014.

עטיפת הספר "אנשי הפינגווין"

עטיפת הספר "אנשי הפינגווין"

איתן תבור בעמדת הדי.ג'יי של הליקוויד. טרגדיה. שרף את עצמו. התאבד. למה? קשה לדעת. איתן היה רקדן בחסד, דמות מוכרת במועדונים של תחילת שנות ה־80. הייתה חומת זכוכית שהגנה עליו מהעולם, שאליו התחבר בעיקר דרך המוזיקה.

ואיך אפשר בלי שולץ האיום והנורא? החלפתי אותו בתור ברמן. מכל אושיות הפינגווין הוא הפייבוריט שלי. בתרבות קרתנית ושפויה עד לקצות בהונות בסנדלים תנ"כיות, במקום שאריק איינשטיין היה הבון טון הרדיופוני עם מלודיות בלי טיפה של תשוקה או טירוף, שולץ נתן מכת שוטו איומה בעין של הבורגנות. הרגשתי בתור נער שהוא היחיד שייצג אותי כי הוא היה פסיכי שלא שם זין ומעורב בכל מה שהיה מעניין בתקופה ההיא.

אי אפשר לדבר על הפינגווין בלי להזכיר את קולנוע דן, ואי אפשר לדבר על קולנוע דן בלי להזכיר את הופעות הסקס ההזויות שהריץ בשנתו הראשונה.

למרות הדימוי האלים של הפינגווין בתקשורת (תקשורת: עיתונאים שישבו בסנדלים על רצפה עם נסורת בפאבים, מנשנשים זיתים ובייגלה מקעריות שקופות עם בקבוק מכבי ביד ודייר סטרייטס ברקע), התצלומים מראים תמימות ויופי נעורים. היינו יפים בפינגווין.

 את "אנשי הפינגווין" אפשר לרכוש רק דרך דף הפייסבוק של אריאל סמל

בואו לעקוב ולדבר איתנו גם בפייסבוק, בטוויטר ובאינסטגרם. עדכונים יומיים על הכתבות הנבחרות בטיים אאוט ניתן לקבל בניוזלטר היומי שלנו

תגובות

now Silence is Golden SRV:SRV2 on: f2fadbfc0df0