טיים אאוט timeout

סוף הדרך

| מאת: ניר גפן

הדי.ג'יי הברלינאי רודהד לא מפחד מסטים ארוכים ומתעקש שטכנו יכול גם לרומם ולשמח

  • https://static2.timeout.co.il/media/2013/08/sizes/106-11_wo_680_382.jpg
לא רואים אבל הוא ג'ינג'י. רודהד

זהו יום ראשון האחרון של חודש יוני, שעת בוקר מאוחרת. העננים הכבדים שריחפו מעל העיירה לארס פינו את מקומם לשמש קלה ולאלפי בליינים אסירי תודה. מי מהם שקמו עכשיו ומי שלא ישנו מאז יום חמישי, מתקבצים על הרחבה המרכזית של פסטיבל הפיוז'ן. טכנו בלתי מתפשר נשמע מכל המגברים. ים של ידיים באוויר וחיוכים ענקיים, אך החיוך הכי גדול הוא זה של רודהד, או אם אתם מתעקשים – מייק (את שם משפחתו הוא מעדיף לא לחשוף), שמציץ מאחורי ספל קפה בתוך העמדה ומוכיח שדי.ג'ייז יכולים ליהנות על העמדה לפחות כמו הקהל. אבל כיצד הגיעה אווירת הרייב הקשוח מן העלטה המוחלטת של הברגהיין אל סצנת דובוני האכפת לי הזו? "טכנו יכול להיות גם מרומם", סיפר מייק רגע לפני ביקורו בישראל, כאורח של ליין המורנינג מייהם המיתולוגי בבוטלג. "כשאני שומע טרק כמו ‘Cleric’ של Recondite (להיט גדול שיצא בלייבל של רודהד – נ"ג), זה מרומם. אני אוהב לפעמים לנגן את הטכנו הזה, שמרגיש כמו צעדה על הבייס־ דראם לכיוון השקיעה".

זה לא סותר את הנחת היסוד של הז'אנר?

"אני מאוד אוהב את הרעיון של טכנו כפסקול לתקווה ולפחד באותה העת. בניינים ריקים, חייזרים מהחלל החיצון, מסדרונות חשוכים, ללא אור שמש – זה מעניין כמה טכנו יכול להיות מגוון ולהעלות אסוציאציות ורגשות שונים מאוד זה מזה". למרות האופטימיות הזהירה בחרו רודהד וחבריו לקולקטיב־לייבל את השם "Dystopian" שילווה אותם. בהתחלה היה זה ליין המסיבות שלהם, שבו גם מיצב עצמו רודהד כדי.ג'יי, ועכשיו זהו הלייבל שבו הם משחררים מוזיקה. אבל עוד לפני הקמת הקולקטיב פילס רודהד את דרכו בעמל ובצנעה אל משבצות תקלוט רבות ככל האפשר כדי לקבל חשיפה ולהתאמן. "ניגנתי בכל כך הרבה מסיבות קטנות, אפטר פארטיז – באמצע השבוע, בסוף השבוע – ערכתי המון פודקאסטים ואימנתי את הכישורים שלי. נדרשה עבודה רבה כדי לבנות מוניטין ולשווק את הסגנון שלי".

ידעת כבר מההתחלה מהי האג'נדה הסגנונית שלך?

"כשהתחלתי לתקלט ממש לא חשבתי על להפוך את זה למקצוע או לקריירה, רק רציתי לנגן ולחלוק מוזיקה עם אנשים. כשרק התחלתי לנגן, האזנתי וניגנתי טכנו הרבה יותר מהיר ולאט לאט עברתי דרך סאונדים של אמביינט ודאב אל הקצב שאותו אני מנגן כרגע".

באותן מסיבות ראשונות נתנו לרודהד לנגן כמה שרצה וכמעט תמיד הוא בחר לנגן סטים ארוכים. השמועה עליו כדי.ג'יי שרץ למרחקים ארוכים פשטה וכך הוא מצא עצמו על החיוג המהיר של מועדון הברגהיין שפונה אליו, בין היתר, כאשר המסיבה מתארכת וזקוקים למישהו שיסגור את המועדון, כלומר ינגן לפחות שמונה שעות. "סטים של סגירה הם תמיד אתגר. מבחוץ זה אולי נראה קל, אבל כשאתה יודע שאתה ממשיך עד הלא נודע, אתה צריך להיות מוכן. המסע שלך יכול ללכת לכל מקום ואתה חייב לקרוא ולהבין את הרחבה – מה עובד, מה האנשים אוהבים. אתה צריך למצוא את המקומות הבטוחים בסט שאתה יכול לחזור אליהם".

הרבה מפיקי מוזיקה עוברים לברלין מכל העולם. כברלינאי "מקורי", אתה חושב שזה יכול לפגוע בסאונד הייחודי של העיר?

"אני חושב שזה די מחמיא לברלין ולאורח החיים שלה שכולם רוצים לגור בה, אבל אי אפשר לומר שיש לה סאונד ייחודי אחד. זה יותר מיקס של סאונדים שונים שאתה יכול לשמוע בה בכל עת. בשבילי זו דרך חיים – ההווה בונה את העתיד. אני לא רואה בעיה עם זה שמפיקים עוברים לגור פה, כל זמן שהם מנסים לתת משהו חזרה לעיר ולמוזיקה. אני לא שופט טעם או שינויים, זה הכל חלק מהתנועה".

אתה חושב שזה משפיע על סצנת הקלאבינג? היא השתנתה הרבה מאז שהתחלת?

"כרגע נראה שסצנת הבילויים פה מאוד פופולרית, אבל אסור לשכוח שבשנות ה־90 והאלפיים היו לנו את מצעדי האהבה עם מיליון מבקרים ויותר. תמיד היו נהירה גדולה לברלין ומסורת שיוצאים במשך היום לאפטר־פארטיז או למסיבות שהתחילו בראשון או בשני. עכשיו זה פשוט הפך מקצועי יותר, אפשר לראות המון פוסטרים ופלאיירים ברחובות. לפעמים זה מרגיש כמו אובר־קיל בשבילי ואני מעדיף להישאר בבית ולהירגע. אבל בסוף שבוע שאחרי זה, אני שמח על כל ההזדמנויות ורוקד עד שני בבוקר בברגהיין".

בואו לעקוב ולדבר איתנו גם בפייסבוק, בטוויטר ובאינסטגרם. עדכונים יומיים על הכתבות הנבחרות בטיים אאוט ניתן לקבל בניוזלטר היומי שלנו

תגובות

now Silence is Golden SRV:SRV2 on: abf6601