טיים אאוט timeout

"אחרי הפסד הייתי חושב על המסיבה הבאה": שירזי חוגג 50 ומדבר על הכל

| מאת: עדי סמריאס

הוא אולי רוצה למות על רחבת הריקודים, אבל בימים קשים הוא עדיין מתכרבל במיטה של סבתא שלו. בריאיון מיוחד שירזי פותח הכל: הילדות עם אב מכור לסמים, החובות, השבר עם עופרה (והפיוס), וגם הכמיהה לאהבה ולילד

שירזי (צילום: איליה מלניקוב)

"המלך הגיע, אפשר להתחיל", מכריזה גלית גוטמן, שלובת זרוע עם בן זוגה יגאל אהובי, שניהם במיטב מחלצותיהם, כמו שמקובל להגיע לאירוע של היזם והמפיק מוטי רייף. המלך הוא שמעון שירזי, בשבילכם רק שירזי, מי שהצליח לשלב בין חיי לילה, אמנות ואקטיביזם וחוגג בימים אלה 50 חורפים. הוא אנטיתזה מתריסה לחליפות ולשמלות הערב שמסביב – לגופו ז'קט אדידס צבעוני ומכנסי טרנינג מעוצבים, על ראשו מונח בנונשלנט כובע המצחייה הנצחי, בלעדיו הוא מרגיש עירום, והוא חמוש בתיק גב וחיוך מאוזן לאוזן. גוטמן ואהובי הם רק האפריטיף למה שמסתמן כמפגן כוח של שירזי, שהעשור האחרון לחייו היה אולי הקשה שבהם. התנועה שהחלה עם פלאש ראשון על השטיח האדום ממשיכה לצעד ריקוד בן 40 דקות (על השעון) של שלום־נשיקה־חיבוק, הכולל כמעט את כל הנוכחים במקום, בהם רני רהב, מיה דגן, אילן פיבקו, גיא פינס שמפזז להנאתו וגם ראש עיריית תל אביב־יפו רון חולדאי. שירזי, כמו הנוכחים האחרים במקום, יודע שאם יש דבר אחד שכסף עדיין לא קונה זה רלוונטיות. הם צריכים לזכור טוב טוב את הצליל של השם שלך.

בסוף השבוע הקרוב שירזי יחגוג יובל באירוע גדול נוסף, מסיבה באומן 17, כמיטב המסורת. כשמאחוריו מאות ואולי אלפי מסיבות בלתי נשכחות ופעולות אקטיביסטיות שעזרו למצב את מעמדה של הקהילה הלהט"בית בעיר עוד מהימים ששוטרים פיזרו הפגנות עם כפפות גומי, נדמה שכולם זוכרים את הצליל של השם שלו. "הוא זה שחיבר בין הסטרייטים לגייז, במסיבות שלו זה נהיה לגיטימי. התרומה החברתית שלו מכרעת בישראל", מספר ראובן לובלין, בעלי האומן 17, שמכיר את שירזי 25 שנים. אבל אם יש משהו ששירזי נודע בו בקרב מכריו חוץ מארגון שמחות וקירוב לבבות, הוא אי היכולת לתרגם את ההצלחה להצלחה כלכלית, עד כדי הליך פשיטת רגל לפני שנה, עם חובות שהגיעו בשיאם לכמיליון וחצי ש"ח. זה לא כיבה אותו. מועדונים נפתחים ונסגרים, ליינים נוסקים ומתרסקים, אפילו סגנונות מוזיקליים והסמים הנצרכים בקלאב משתנים וישתנו, אבל שירזי נשאר. לחגיגות ה־50 הוא מגיע בעיקר ממוקד בעתיד, מתכוון לרקוד כל הדרך אל הנחלה. חוץ מהפקות הענק בגני התערוכה לצד עופר ניסים והליין המיתולוגי FFF באומן שעדיין בועט, הוא מתכוון להרחיב את פעילות המותג גם לשעות היום. עוד הפקות. עוד חידושים. יש אירוויזיון בעיר השנה. ששירזי יפספס את החגיגה? הצחקתם אותו.

הוא משקיף בתזזיתיות אל גינת שינקין מקפה לנצ'נר המיתולוגי השוכן בתחתית בניין המגורים שבו גדל עם חמשת אחיו. לפני שני עשורים וקצת הרחוב הזה היה סמל התרבות התל אביבית המתחדשת. אמנים ויוצרים עברו לגור בו, ומצעד הגאווה הראשון יצא משם. שירזי כמובן לקח בו חלק ("הוצאתי את המשאית הראשונה, שבכלל היייתה טנדר, וקישטתי אותה"). במונחים של תחילת הניינטיז, עם קהילה שלמה שרובה עדיין הייתה בארון, היה מדובר בפעולת גרילה. היום הוא עדיין רוקד על משאיות במצעדים, בעיקר לשם הרטרוספקטיבה על העיר שהשתנתה, מאקטיביזם של מדוכאים לאירוע מתוקשר ומחובק המושך אליו עשרות אלפי אנשים. "אפילו שאנשים נוטים לשכוח את העשייה שלך, בימי גאווה אני מרגיש את זה, את הכרת התודה", הוא אומר. "שינקין הייתה בשורה. הכל היה קורה פה. המפגש בין שינקין לגייז ללילה. במקום שנעשה קליק בפייסבוק נפגשנו פה".

אתה מדבר הרבה על הקליק הזה של המחשב.

"כן, אני לא אוהב אותו. היום אנחנו אנדרואידים ופעם היינו בני אדם. המחשב ניצח, לקח את הנשמה. אם הייתי איש של תפאורות ובאתי מחומר, היום אני יכול לבצע את פנטזיית החלומות שלי על מסך באנימציה. אז היינו מסתכלים אחד לשני בבוקר בעיניים ברחוב, מתחברים. הייתה תקשורת. היום זה דרך המחשב".

ואיך אתה עם השחקנים הצעירים במגרש?

"יש דברים שאני מאוד אוהב. יש פוליטיקה שאני לא אוהב. יש לצעירים חוצפה שמצד אחד אני מעריך אותה, אבל לדור הזה אין ערך לדברים מסוימים. אני כן שמח שאנחנו בתל אביב כשהיא בשיאה. ניו יורק ואמסטרדם מבחינתי היו נשגבות בשנות ה־90 ותל אביב בדרך לשם, אנחנו רק צריכים להעז יותר ולצאת מהקופסה. יש ליינים שמסתכלים על כל מיני מקומות בחו"ל ועושים העתק־הדבק למשהו שקיים. תמיד היו מסתכלים עלינו כאורגינלים, הכל היום נורא משובט, שבלוני נורא, עד כדי כך שבא לך לנתק את עצמך מזה ולברוח למסיבה של סטרייטים. שבלונות של טווס־רובוט וקינג קונג על עקבים, כל הסירקט בויז, תסמונת שסובלים ממנה בכל העולם".

האיש הביוני

הוריו היו שניהם אנשי לילה, במובן הגולמי של המונח, לפני הקלאבים ומסעדות היוקרה הפזורים היום בעיר למכביר. אביו זקי הוא מיושבי כסית המיתולוגי, חברם של אסי דיין, שמוליק קראוס ומונה זילברשטיין עליהם השלום, מעצב תפאורות במקצועו. אמו אביבה הייתה המארחת במועדון הלילה הראשון בעיר שפתח רפי שאולי. עוד כילד הוא אהב לרקוד, אז זה היה בלט. כמה חודשים לפני הבר המצווה, אביו שנטה להיעדר לענייניו הגיע הביתה ולקח את הילדים לקנות ממתקים בחנות של חאג' כחיל ביפו. שירזי יצא החוצה, גם אז התקשה לשבת במקום אחד. אחיו הקטן התיישב ליד ההגה ושחרר את בלם היד. בהשראת האיש הביוני הוא ניסה לעצור את הרכב ולהציל את אחיו. לבית החולים הוא הגיע לאחר שרגלו כמעט נקטעה, חושש שלא יוכל לרקוד עוד לעולם.

הוא מעולם לא יצא מהארון. כשהיה בן 14 אביו לקח אותו לסיני. מול חופי דהב, בין קומונות היפיות בוהמייניות, הוא ניקב לו את אוזן ימין. ריטואל שנעשה בדממה מוחלטת מול עינו הרואה של המדבר. בגיל ההתבגרות הדילמות שאיתן התמודד תפסו נפח גדול יותר. הידיעה שלאביו יש חברה נוספת, איך שהסתיר זאת מאמו, ההתמכרות של אביו לסמים שגם הפכה אותו אלים. היום הוא סלחן ("זה הילד שבו שהשתלט"), אבל באחד הימים שבהם אביו הגיע הביתה בקריז הוא הזמין את המשטרה. מהסמים אביו נגמל בכלא. בראיון שנערך עמו ב"ידיעות אחרונות" ב־2002 אמר האב על הבן: "אומרים עליו שהוא מלך, אבל איך הוא יכול להיות מלך כשאבא שלו חי? מקסימום נסיך".

עוד כתבות מעניינות:
אלה האנשים שמסתובבים בעיר בשעות הקטנות של הלילה
מסיבת הנובי גוד הקווירית חוזרת ובגדול
האנשים הכי חשובים בחיי הלילה של תל אביב

הוא מעולם לא ויתר על אביו. כשאמו, שעליה הוא מעיד שהיא חולת ניקיון, מגישה מטעמים בערב שישי, הוא מתעקש שאביו יגש לשולחן ויקדש. אביו מעדיף את מהדורת החדשות, וכשהוא מואיל לקום הוא מפציר בו: "מה קרה, כולה להגיד ברכה". כשאנחנו יושבים אל השולחן ואוכלים קובה סלק אביו מתעקש להראות שירה שכתב. "שוב סחטנות רגשית", הוא מסנן. בתחילת הדרך אבא שלו היה עוזר לו לחלק פליירים למסיבות ובעצמו היה מתקרחן בהן, מלווה בפמליה משלו. את התפאורות לכל המסיבות הבלתי נשכחות היה זה האב שעיצב. "אני הייתי מצייר את המסיבה הבאה במכחול בראש, והוא נותן לזה את הביטוי בחומר", הוא אומר. "הוא פריק אמיתי", הוא אומר וחיוך גדול, ספק משועשע ספק מתנצל, נמרח על פניו. בילדותו היה מתגנב אחריו ומציץ בנעשה בכסית ובחגיגות שאחר כך בדירות העיר. כשהוא מדבר על הימים הקשים נעשה קולו מהוסס יותר. המקור לנחמה עבורו תמיד הייתה סבתו העיראקית עליה השלום. כשהגיעה לבקר בבית שבו גר עם הזמר אדם, כשהיו במערכת יחסים, ושניסו לשוות לו מראה של דירת שותפים, אמרה: "הכל בסדר. אני רק רוצה לדעת, בינינו ככה, איך זה אצלכם – מי הבעל ומי האישה". גם היום כשהוא חווה ימים קשים הוא מגיע אל הדירה שלה ברחוב הס, ונשכב על המיטה שבה ישנה, עד שהוא נרגע.

כל מה שאסור קורה

תל אביב של אמצע הניינטיז, שם הכל מתחיל. ליין הפליירום שפתח באלנבי 58 באותה תקופה של דיבורים על שלום ואקסטזי הפך למקום שכולם רוצים להיות בו בשישי בערב. תמהיל של הומואים ולסביות מכל הארץ, מלכות דראג לצד מנחות ערוץ הילדים, דוגמנים וכל מי שהשם שלו צלצל מוכר. היו מסיבות קונספט ומסיבות קצף ומסיבות עם דרס קוד, והתפאורה שבנה שירזי האב הייתה תפאורה. כולם רצו להיכנס למסיבות של שירזי הבן. "לקרוא לשירזי יחצ"ן מסיבות זה כמו להגיד שפוליקר רק גיטריסט טוב. יש כאן מפעל חיים תרבותי שלם של תוכן ותעוזה, של חלוציות שקבעה את הרף הגבוה שכולם היום מנסים להגיע אליו", אומרת אליוט, חברתו לצוות המפיק את מסיבות הענק של עופרה, הלוא הוא עופר ניסים, היום. "הוא שינה חיים של אלפי אנשים. מעבר למאות שעות של פורקן והנאה בארץ מאוד קשה, יש זוגות מכל המינים וההעדפות – כולל אני ואשתי – שנפגשו והתאהבו בהפקות של שירזי". אבל זה לא היה רק לאבי דאבי. כפי שמזכיר לובלין, "בתקופה שבה הוא התבגר להיות הומו בישראל היה דבר מאוד חריג והאפליה נגדם הייתה טוטאלית. הוא מהראשונים שהניפו את הדגל, והוא סבל את מה שאחרים לא סבלו, הכל היה על הגב שלו".

"פתאום זה נהיה ההומוסקסואל שסטרייטים נוהרים למסיבות שלו", נזכר היום שירזי. "ריגש אותי שחברים שלי לכיתה שקראו לי הומו בבית ספר רוצים להיכנס למסיבות שלי". מבחינתו השיא היה באומן 17 בירושלים, "פאר היצירה", כפי שהוא מגדיר את התקופה. הרעיון שתל אביבים ירחיקו לירושלים בשביל מסיבה היה בגדר הזיה בלתי נתפסת שגם כמויות גדולות של אקסטזי לא יצליחו לספק. אבל זה קרה. מסיבות האפטר שהמשטרה סגרה לו בתל אביב מצאו בבית במועדון של לובלין בירושלים, שאותן מגדיר שירזי "גן עדן. כל מה שאסור קורה, לא האמנתי". אליוט מספרת ש"האפטרים שלו היו אגדה ממש – אקרובטים מתעופפים מעל הראש, פסנתרים לבנים מופיעים על הבמה, דוד ד'אור שר אופרה, כל הצוות לבוש כחיילים רומאים, והשנדליר המפורסם עולה ויורד מעל הקהל. כל מסיבה הייתה יצירה בפני עצמה, עולם שלם".

בימי הזוהר קשר שירזי את חייו עם כמה אנשים שישאירו חותם. אחת מהם הייתה דנה אינטרנשיונל. "את שירזי הכרתי כמנהל של מועדון הגייז שבו ביליתי", היא מספרת. "הרעיון לחדש את 'ישנן בנות' המיתולוגי היה שלו. מאז הוא תורם בהרבה דרכים יצירתיות למותג דנה אינטרנשיונל. מסיבת הזכייה באירוויזיון במועדון הפליירום האגדי היא שיא השיאים של מסיבות המופת שריגשו את הקהילה. שירזי העלה על המפה העולמית את סצנת הגייז בישראל".

שירזי עזר לבנות לה את המותג. דנה אינטרנשיונל (צילום: אילי ברהום)

אבל אחרי כל שיא, כידוע, מגיע שפל, ועליו הוא מיעט לדבר עד כה. הבעיות התחילו במילניום החדש, תחילה עם הפסד כספים מסיבי סביב מסיבת ענק. אחרי זה הגיע המעצר בפרשת העלמת המס של האומן 17 ב־2002. כתב האישום שהוגש ב־2005 קבע שבשנים 1996־2001 העלים שירזי מס בגובה 816 אלף ש"ח ודיווח על הכנסות בגובה 64 אלף ש"ח בלבד. הוא הורשע ב־2006 במסגרת הסכם טיעון ונקנס ב־165 אלף ש"ח וארבעה חודשים של עבודות שירות. עו"ד הדין שוש שחם שייצגה את שירזי טענה אז: "בעלי המועדונים גרפו הון, אבל שירזי חי בעולם של אמנות ולא במציאות העסקית, ואת המעט ששילמו לו הוא שילם לאלה שעזרו לו ולא נשאר לו כלום". אם זה לא מספיק, ב־2005 הוא החליט לצאת לדרך עצמאית ונכנס שותף במועדון הפאודר, אך הוא שרד בקושי שנה. "נערמו לי חובות, נהייתי מוגבל באמצעים", הוא אומר. "הייתי קלקולטור איום ונורא. מבחינת קריאייטיב, תפאורה, עטיפה, אני עולם ומלואו. כשזה היה מתורגם לכספים זה היה מחריד".

אנשים אומרים שאתה מנגן על רגשות ויש מלא כסף שעשית בשחור.

"קודם כל לא, לא עשיתי כסף שחור כי לא יכולתי לעבוד בשחור. אחרי הפרשה הגדולה של 2002 לא יכולתי לזוז ימינה־שמאלה גם אם הייתי רוצה. שילמתי את חובי למדינה, סכומים מטורפים על דברים שלא ידעתי מה החלק שלי בהם. אני יכול לנגן ולבכות על עצמי שאם הייתי יודע יותר לא הייתי עובר את כל הדברים הנוראים שעברתי.

"ברור שהייתה תקופה שהייתי חייב כספים, כי הייתי עושה מסיבות שלא תמיד היו מרוויחות, ולפעמים קורסות. הייתי בבכי נוראי שלא ידעתי איך לצאת מהבית. כשלא היה לי כסף לתת גם לא היה לי לעצמי. מי שהגיע לו בסוף קיבל. יש כאלה שניסו לתפוס טרמפ ולא קיבלו את מבוקשם".

יכול להיות שבכל זאת יש אנשים שאתה חייב להם?

"כל מי שהיה לי איתו משהו פתוח זה נסגר. אני מוקף באנשים שנמצאים איתי מתחילת דרכי וזה אומר דרשני. לפעמים אני רוצה ללמוד איך להיות יותר תחמן. זה מקצוע, זה לא תחמנות. אני עצמי נפצעתי מזה, לא תוגמלתי מספיק ממה שעשיתי".

אתה לא מתבאס שלא למדת לתרגם את העשייה לכסף?

"תשמע, הייתי מין ילד כזה ששיחק בארגז חול וכל שבוע המציא מסיבה. הרווחתי אבל השתמשתי בזה לא נכון. אני לא בוכה על זה, למדתי מזה".

המעבר לפאודר לא היה רק בגדר הרס כלכלי אלה גם הרס של החברות ארוכת השנים עם עופר ניסים. השניים הכירו בסוף האייטיז כששירזי זכה בתחרות ריקודי דיסקו במועדון התיאטרון שבו ניסים היה רזידנט. אחר כך הוא היה גם הדי.ג'יי הקבוע במסיבות באלנבי 58 ובאומן. כששירזי העביר את ליין ה־FFF לפאודר, עופרה סירבה להצטרף ועברה לנגן במועדון הדום שניהל איש חיי הלילה דאז חיים פנחס, אולי יריבו המר ביותר. אחר כך עופרה פתחה את ליין Forever Tel-Aviv, שזוכה להצלחה גם היום. "אנשים שכל חלומם היה להזיק למשהו שהולך טוב הציעו לה הצעה מפתה", מאשים שירזי. החברות והשותפות התפרקו והשניים הפכו לצ'ילבות של מדורי הרכילות. סצנת הגייז התחילה להתפצל. שירזי המשיך לעשות מסיבות באומן, אבל הוא כבר לא מונופול. "זאת הייתה התרסקות שלי, אבל לא ראו. כל החיים נראו לי כמו מסיבה אחת גדולה. גם אחרי הפסד הייתי ישר חושב על המסיבה הבאה, כמו אמן. יצרתי משהו שונה מאחרים, לקחתי את המקום שנקרא לילה ועשיתי אותו כמו תיאטרון, עם ירידה לפרטים". גם אם לא כולם ראו, שירזי מתאר את התקופה כרצופה ב"מצבים קשים ברמות, שחור של תהום".

מה נקודת השפל הכי נמוכה?

"חזרתי לגור לתקופה ארוכה אצל הוריי, שהם בעצמם קשה להם. זה היה סבל כי אני איש פרטי נורא".

מה למדת בתקופה הזו?

"אחרי שאתה מקבל כאפה ועוד כאפה ואתה נמצא באזור חשוך, ואתה מדליק את הפנס ואז פוף הוא כבה – אז אתה לומד יותר. אני גם יותר רך. אז הייתי כל הזמן בתנועה, היום אני עושה מסיבות בזמן שמתאים לי. יש לי גם שריטות מזה, אני לא אומר שלא. אתה בתוך הדבר הזה שנקרא שירזי המלך, אתה מתבלבל לרגע. יש אהבה מחבקת נורא ואז פתאום אתה מבין שאתה כלי, זה כואב, כי אתה מתמכר לאהבה הזאת. היה לי קשה למצוא אהבה. לפעמים טעיתי בדרך, הייתה קצת פרנויה, קצת נוירוטיות. אין מה לעשות, זאת הקרבה בשביל המקצוע. הייתי מזהה את העצבות של אנשים ויודע לשמח אותם. הייתי יושב עם מישהו על הבר ולוקח אותו לתוך השמחה שלי, ואני זה שהייתי חוזר הביתה לבד ובוכה".

"הייתי בין החולמים"

"נו, מתי השרמוטה עולה?", ממלמל לעצמו אחד המבלים בביתן 1 של גני התערוכה. ערב חנוכה, והריטואל של מסיבת עופרה בהפקתו של שירזי מתקיים כמנהגו בקודש. בחוץ נדחקים אלפי אנשים. "אנחנו נפגשים, מסתכלים זה לזה בעיניים ולא מדברים על עסקים", נזכר שירזי בפיוס עם השותף המיתולוגי ב־2012. "היינו בוגרים מספיק כדי להוריד את האגו. מרגישים את ההתבגרות האחד של השני, את הבשלות, משהו היה אמין יותר. הייתה מין חמלה כזאת ורכות. זה עבד. זה מהרגעים שאתה מסתכל בעיניים ומבין. יש לנו עבר, הכל מילדות, הוא היה בן משפחה, ואני הייתי אצלו. ואז היצירה התחברה שוב. זה היה צריך לעבור שלב. החברות נפגמה, ולי היה קשה לזייף בשביל כסף. היה צריך קודם שהחברות תתרפא. במקרה שלי איתה זה לא יכול להיות טכני. תמיד קראו לנו העיראקיות, המכשפות, הברקה שלה ועשייה שלי פותרות את כל הבעיות". רייב יום הגאווה בבלומפילד ב־2015 היה סגירת המעגל. "כילד הייתי הולך עם אבא שלי למשחקים של הפועל, לא התחברתי לכל הדבר הזה, הייתי מסתכל על הרגליים של השחקנים במקום על הכדור".

לא חסרה לך הנשמה במסיבות הענק של היום?

"לך זה נראה בלי נשמה, אבל עופרה משקיעה את כל הנשמה שלה. כשאתה רואה את הגודל הזה אתה אומר אולי חסרה פה נשמה, אבל אבל אם צריך להיות עסקן אז אני אהיה גם עסקן, לא רק אמן".

התגעגעת לעופרה?

"היה לי קשה להביא לחדר הגדול באומן מישהו שיעשה כמוה. כל הזמן ברחתי מזה. היה לי קשה לקחת מישהו שיעשה עם הידיים, ויעשה מניירות, חיקוי, אז הייתי מתחמק מזה ומביא משהו אחר לגמרי. לא יכולתי שתבוא לי איזה הומואית ותעשה לי כמו האורגינלית, יש לי כל החיים את האורגינלית, למה אני צריך את הכמו?".

מה אתה מאחל לעצמך לשנים הבאות?

"אני מת להגיע לנחלה, בוער בי להביא ילד יותר מתמיד, וגם סיפור אהבה. בשביל ההורים שלי אני דואג יותר, חושב איך לייצר יותר כדי שהם לא יישארו בלי. יש לי אחריות למשפחה שלי יותר מלעצמי, שם החרדה שלי".

איך היית רוצה למות?

"על הרחבה".

אתה לא מרגיש עייף?

"אני מת על השחקנים הצעירים, לכן אני עושה את זה פעם ב… אם אעשה משהו כל שבוע זה יהיה סלון לאונג'י שהוא הכי מגניב שיש, עם איזה דיסקו קטן. אבל אם אני עושה את זה כמגה איוונט אז אני עושה זה פעם ב… אני רוצה לעשות מסיבה אחת בסוף שאני אוריד בה את הכובע, אגיד לכולם תודה ואז אני אלך".

מתי?

"לא יודע, זה משהו שאתה לבד מרגיש, לא? ביום שארגיש פתאט", הוא צוחק.

אתה מרגיש לפעמים פתאט?

"לא, עוד לא. אני מכיר את הגבולות. אני גם מלקה את עצמי, ממעיט בניקוד של עצמי. לפעמים אומרים לי 'תן לעצמך קצת יותר', אבל זה כי אני כזה טיפוס כזה. אני מכיר את הרחובות, אני יכול לטייל בטעות ברחוב הזה שנקרא פתאט, אבל אני יכול לדעת שאני שם ולעשות יו טרן. אין לי בעיה להגיע לשם לביקור קטן, אבל אני מודע לביקורות. אני לא אחד כזה שממרומי ניסיונו וגילו והקילומטרז' שיש לו אומר 'אני שירזי, אני כל יכול, אני יודע יותר טוב מכם'. אתה אומר לי לשים את הכובע וללכת? אז לא, עוד לא. חלמתי שתהיה עיר בירה של הומואים מכל העולם, וזה קורה, אז אני נהנה מזה גם. חלמתי את זה, הייתי בין החולמים".

האנשים שחיים את השעות הקטנות אוהבים לומר שהלילה הוא שקרן. האופוריה של לפני עלות השחר מתחלפת בקרני שמש ראשונות שכופות פיכחון של בדידות. דואליות שמרכיבה שלם, כמו שחור ולבן, אור וחושך. שירזי מכיר את טבען הדואלי של אשליות הסלבריטאות התל אביבית. "זה אול אילוז'", הוא אומר, ומודע גם לאשליה שבתארים כמו "מלך חיי הלילה של תל אביב". הוא כבר לא זקוק להם. כך או כך, הוא זה שעומד אחרון ברחבה.

בואו לעקוב ולדבר איתנו גם בפייסבוק, בטוויטר ובאינסטגרם. עדכונים יומיים על הכתבות הנבחרות בטיים אאוט ניתן לקבל בניוזלטר היומי שלנו

תגובות

now Silence is Golden SRV:SRV1 on: 569c449