טיים אאוט timeout

הרגאטון ימות, הקומיקס ישתלט: 7 מגמות תרבותיות לשנת תשע"ח

| מאת: כתבי Time Out

האם גסיסת הרגאטון בהכרח מבשרת טובות? האם מירי רגב תחזיר את הקולנוע לימי הבורקס? על מה יצחקו הסטנדאפיסטים שכבר צחקו על הכל? כל מה שהולך לקרות בשנה הקרובה

  • https://static2.timeout.co.il/media/2017/09/sizes/UntitledH6_wo_680_382.jpg
"Inhumans" (צילום מסך)

אמנות: הגלריה מתה וחזרה עם קונספט

עבודה של סיגלית לנדאו בתדר (טל ניסים)

עבודה של סיגלית לנדאו בתדר (טל ניסים)

אחרי עשרות שנים שבהן היו הגלריות המסחריות הגלגל המניע של שוק האמנות בכל העולם, בשנים האחרונות הן עוברות תהליך אטי של דעיכה, אם בגלל המשבר הכלכלי של 2008, ירידי האמנות הגדולים שנוגסים במכירות או האינטרנט, שעשה מהפכה בהרגלי הצריכה של רוכשי האמנות. גם בארץ המשבר הזה מורגש – בשנה האחרונה חמש גלריות מסחריות בולטות נעלו את שעריהן, והשאר מנסות לשמור את הראש מעל המים ומוצאות מזור בתערוכות לאמנים בינלאומיים או ביציאה לירידי אמנות ברחבי העולם. גם האספנים המעטים שהניעו בארץ את שוק האמנות והכניסו לו קצת כסף סגרו את השאלטר. המצב המשברי הזה לא משאיר הרבה ברירות ובשנה הקרובה נראה יותר ויותר יוזמות אלטרנטיביות שיקראו תיגר על השילוש הקדוש אמן־גלריה־צרכן אמנות, למשל סוכני אמנים עצמאיים, תערוכות מכירה בסטודיואים של אמנים והקמה של עוד חללים שיתופיים וגלריות קונספט (הטרנד האחרון הוא גלריות שבנויות מקופסאות אור, שלוש כאלו נפתחו בחודשיים האחרונים).
מיטל רז

ספרות: I, Me, Mine

PET-04_Cover_P

בתחילת השנה הפך ספר שמוקדש כולו למונולוגים של נשים על מיניות לרב מכר עצום בממדים ישראליים. אבל "ערות" של תמר מור סלע לא בודד בנוף. עולם הספרות (והעיתונות הקלה) הישראלי מתמלא והולך בספרים וכתבות שעוסקים באני, אותי ושלי. כתב העת "פטל" מוציא לאור ממוארים, כוכבי רשת שאין ביניהם לבין ספרות ולו דבר מוציאים ספרים בהוצאה עצמית. הציבור נוהר אליהם בהמוניו, והמגמה הזו רק צפויה להתגבר. הישראלים אוהבים את זה אישי, חשוף, מחטט בקרביים. אם בטלוויזיה יש ריאליטי, למה לא בספרות? ובמציאות שבה לילדים ולמבוגרים כאחד קשה יותר ויותר להתרכז בסיפורים מורכבים, למה לא לפנות לדבר המוכר ביותר: "אני"? ואם זה יכול להיות סנסציוני, אדרבה ואדרבה. אבל אל תטעו, המגמה הזו מדאיגה; ככל שפונים יותר פנימה מאבדים את מבט העל. כשמאבדים את מבט העל מאבדים משהו מהאמפתיה לזולת.
נדב נוימן

קולנוע: הקולנוע הישראלי מקוצץ

מירי רגב בפסטיבל קאן. צילום: קורין גלסמן

מירי רגב בפסטיבל קאן. צילום: קורין גלסמן

האימפקט המיידי של ההתקפה שלוחת הרסן של שרת התרבות מירי רגב על "פוקסטרוט" של שמוליק מעוז היה הפיכתו לאחד הסרטים היותר מבוקשים ביום הקולנוע הישראלי, ויש הטוענים שהמהומה אף מבטיחה לו את הזכייה בפרס אופיר. אז כרגע נראה ש"פוקסטרוט" יצא מורווח מכאן ומכאן, אבל האם למתקפה הכוללת של משרד התרבות על קרנות הקולנוע (הדרישה עוד בימי השרה הקודמת להחזיר את התקציב שהושקע בסרטה של סוהא עראף), הלקטורים (הדרישה הדמגוגית לחשוף את בחירות הלקטורים – ששמותיהם אינם חסויים – לדחות או לאשר תמיכה תקציבית בסרטים בחמש השנים האחרונות) והסרטים עצמם יהיה אימפקט ארוך טווח יותר? האם יוצרים יעדיפו לא להסתבך עם תכנים לא נוחים לממשלה מחשש שהלקטורים יעדיפו לא להסתבך על ידי אישורם? עכשיו כשהתקצוב של תיאטרון יפו נבחן בשל בחירותיו האמנותיות והמוסריות, האם החשש לגורל דומה יקצץ את כנפי הקולנוענים? סרטים רבים, כמו "פוקסטרוט", אמנם מקבלים תקציבים גם מקרנות אירופיות, אבל אלה מצטרפות רק אחרי שהובטחה תמיכתה של קרן ישראלית, כך שללא מימון ממשלתי הקולנוע הישראלי עלול לחזור לימי הבורקס שלו, שקידמו וביצרו את התפיסות הגזעניות והסקסיסטיות שנגדן מתיימרת רגב לצאת. בואו לא נהפוך את החשש למגמה.
יעל שוב

מוזיקה: מוות לרגאטון

סטטיק ובן אל. צילום: משה נחומוביץ'

סטטיק ובן אל. צילום: משה נחומוביץ'

אחת הבחירות האומללות של תעשיית המוזיקה הייתה לאמץ את הרגאטון ולהפוך אותו לז'אנר לגיטימי. ברצינות, יש רק דבר אחד מעצבן יותר מהפם בה דה פם של הרגאטון וזה הפם בה דה פם של הרגאטון בשנים 2015־2017 – מקצב מסחרי שמשתלח באוזניים כמו טפיל אודיופוני, בלי תחכום, בלי גרוב, בלי נשמה. אבל הנה, שומעים את ההתחלה של סוף העינוי. החרמנות הפתולוגית של הפופ על הווייב הלטיני מתחילה לדעוך ודור ה־Z יכול להפסיק עם הנענוע של התחת ולהשיב את הלפיד לאלון דה לוקו. הסיכויים שתשע"ח תעשה וידוא הריגה לרגאטון גבוהים יחסית; מצד שני זה לא אומר שהיא לא תביא איתה מקצבים מחרפנים אחרים למיינסטרים.
שי סגל

ספרות: מותק, הספרים התכווצו

"רכבת הבוקר לפריז", מתוך "הסדרה הקטנה"

"רכבת הבוקר לפריז", מתוך "הסדרה הקטנה"

אם מזדמן לכם (ואנחנו מקווים שמזדמן לכם) לבקר בחנויות ספרים, ודאי שמתם לב לשינוי בגודל הספרים. לא כולם, כמובן. רובם עדיין בגודל הסטנדרטי והמוכר לעייפה שמכתיבים מכבשי הדפוס והטעם הישראלי הקבוע, אבל יותר ויותר ספרים קטנים, קומפקטיים וקצרים יוצאים לאור. זה התחיל עם הוצאת זיקית ז"ל, המשיך עם שתי ההוצאות שהתפצלו ממנה – לוקוס ותשע נשמות, ואפילו כתר הוותיקה הבינה את סימן הזמן והצטרפה עם "הסדרה הקטנה". הסיפורים הקצרים והנובלות, ששוק הספרים הישראלי התעקש להדיר מהמדפים, מרימים לאט לאט את הראש. אם אלה תכתיבים של הכלכלה (שטחי תצוגה קטנים בחנויות) או של כלכלת תשומת הלב (רומנים עבי כרס מתקשים להתחרות בפייסבוק ובנטפליקס), ברור שיותר ויותר אנשים מחפשים ספרים קטנים וחכמים, פרוזה חריפה ואינטליגנטית ארוזה למאה ה־21.
נדב נוימן

טלוויזיה: הקומיקס כאן להישאר

אחרי שהשתלטו על הקולנוע האמריקאי, גיבורי העל פנו לטלוויזיה. אבל מה שקיבלנו עד עכשיו היה רק הגלים הראשונים; היקומים הטלוויזיוניים שפועלים היום צפויים להמשיך להתרחב. הסדרות המדוברות ביותר שיעלו בקרוב הן "The Gifted" של פוקס, מעין שלוחה טלוויזיונית של אקס־מן שתתמקד באח ובאחות מוטאנטים; "Inhumans" של מארוול, ששניים מתוך שמונת פרקי העונה הראשונה שלה כבר הוקרנו באולמות קולנוע בעולם ב־IMAX; ו"קריפטון", פריקוול לסרט "איש הפלדה". אלה ממש לא הסדרות היחידות שיעלו לשידור בחודשים הקרובים המבוססות על קומיקס או רומן גרפי. בבכורות הצפויות תמצאו את "Runaways", "Happy!", "Freedom Fighters", "Black Lightning", סדרת סולו לדמות "המעניש" שכבר הופיעה בסדרה "דרדוויל" וסדרת אנימציה של דיסני על פי "שישה גיבורים". הסדרות החדשות מצטרפות לסדרות מבוססות שישובו לעונה חדשה השנה או בשנה הבאה: "המתים המהלכים", "גות'אם", "סוכני ש.י.ל.ד", "iZombie" "ריברדייל", "סופרגירל", "לגיון", "וינונה ארפ" ורבות אחרות.
נעמה רק

קומדיה: הסטנדאפ חוזר לפלוצים

האבק סביב "סצנת הסטנדאפ התל אביבית הצעירה" התחיל כבר לשקוע, כי בכל זאת מדובר בסצנה עם ותק של כמעט חמש שנים. מה שאומר שאפשר לדבר על השלב הבא – לאן הסטנדאפ הישראלי הולך עכשיו, כשעשרות קומיקאים מוצלחים יותר או פחות העזו להרים מיקרופון ולהכריז כי סטנדאפ בישראל הוא לא רק בדיחות עדות, חיקויים והשוואות בין גברים לנשים? באופן מוזר אבל מעודד, יכול מאוד להיות שזה המקום שאליו אנחנו חוזרים, אבל בשינוי אדרת. ברגע שכולנו הבנו שסטנדאפ זו אמנות מורכבת יותר מאשר פאנצ'ים בלתי פוסקים כל 12 שניות (וזו תובנה שלא כדאי להמעיט בחשיבות שלה) ושאפשר לדבר גם על נושאים כגון מבוכה חברתית, או לספר סיפור שאולי לא יצחיק בחצי הדקה הראשונה שלו, מגיע השלב שבו, נגמר שלב הניסיונות. רבים מהקומיקאים הצעירים הגיעו לטלוויזיה, הלחץ להיות שונה בכל מחיר נרגע ועכשיו מתברר שאפשר לספר גם בדיחות על פלוצים או לעשות חיקויים, כל עוד הצורה שבה זה נעשה לא מעליבה את האינטליגנציה.
אורן ברזילי

בואו לעקוב ולדבר איתנו גם בפייסבוק, בטוויטר ובאינסטגרם. עדכונים יומיים על הכתבות הנבחרות בטיים אאוט ניתן לקבל בניוזלטר היומי שלנו

תגובות

Silence is Golden SRV:SRV2 on: 9c1fb3a54fb92a3