טיים אאוט timeout

החצוצרן אבישי כהן הגיע לטופ בניו יורק – ואז החליט לעבור להודו

| מאת: אורי באום

אבישי כהן הגיע לפסגת הג'אז העולמי וקנה לעצמו מוניטין של חצוצרן על בניו יורק. אז למה הוא עבר להודו ואיך זה קשור למופע החדש שלו – "מדיטציות על חמלה וקבלה"?

אבישי כהן (צילום: שחר מלכין)

מסלול החיים של אבישי כהן דומה לזה של ג'אזיסטים רבים שיצאו מגבולות ישראל: תלמה ילין, מעבר לניו יורק בגיל 21, לימודים במכללת ברקלי היוקרתית שבבוסטון ונגינה לצד כמה מהשמות הגדולים ביותר של הז'אנר. כמו הבסיסט בעל אותו השם, החצוצרן בן ה־40 נחשב לאחד השגרירים המוזיקליים המוצלחים יותר של הג'אז הישראלי ומבלה את עיקר זמנו בדרכים בסיבובי הופעות. אבל היום המקום שכהן קורא לו בית לא נמצא בתפוח הגדול שאותו עזב ב־2011, אלא דווקא בגואה.

למה החלטת לעבור דווקא להודו?
"אני חי חצי מחיי בדרכים, וזה הזמן להיות עם המשפחה, עם אשתי והילדים, אז אני לא חייב כל הזמן ליצור. הסביבה המוזיקלית שלי היא בבית. בארץ וגם כשעברנו מניו יורק להודו, זה היה אותו הדבר. מובן שבארץ יש יותר היצע וחברים, אבל רמת הפעילות שלי נמוכה מאוד בארץ. הייתי עסוק יותר בלהגיד לא לדברים מאשר כן, אחרת זה לא נגמר".

אבישי כהן (צילום: אורית פניני)

עוד כתבות מעניינות:
מדריך ההופעות המלא לקיץ 2018
המעבר של קותימן למדבר נותן את אותותיו באלבום החדש שלו
ג'פרי לי פירס היה הדבר האמיתי. ההיפסטרים מברוקלין הם סתם חיקוי

השהות בהודו השפיעה על ההתפתחות המוזיקלית שלך?
"בוא נגיד שזה בעיקר משפיע על ההתפתחות כאדם – מעין שקט ורוגע מסוימים שיש להם השפעה ישירה על המוזיקה".

כהן מתאר את החיים בהודו כניגוד מוחלט לחייו הקודמים בניו יורק. מספיק לשמוע את שם ההופעה המתקרבת שלו בפסטיבל מקודשת עם נגנים הודים כדי להבין לאן הוא הלך – "מדיטציות על חמלה וקבלה".

"צריך לקבל את זה שזה החיים שלי ושאני בחרתי בהם", הוא מסביר. "בכלל צריך בחיים הרבה חמלה עצמית בשביל להתקדם וליצור. אני לרוב נותן למוזיקה שכתבתי בשנים האחרונות – גם לזו שאני כותב למקודשת – ביטוי למצב הנפשי, הרוחני והמטפיזי שאני נמצא בו. זהו הביטוי למה שקורה בפנים. 'חמלה עצמית? אוקיי, בוא נכתוב כזה קטע' – זה לא עובד ככה. מה שלא יהיה, זה הולך להיות מדהים".

השהות בהודו הפגישה את כהן עם אחת מאגדות המוזיקה המקומית, זאקיר חוסיין, גדול נגני הטאבלה בעולם. מהחיבור הזה נולד שיתוף פעולה עם נגנים נוספים, שהוא הבסיס למופע החדש. "אני מדמיין את הנגנים כשאני כותב יצירה ספציפית, ואז מוסיף על זה את האורחים שלי שפגשתי בהודו בזמן שניגנתי עם זאקיר – ראקש צ'אורסיה וסאביר קאן, שאיתם ניגנתי כמה פעמים. אצל ראקש יש קטע מטורף של מדיטציות על הסאונד שלו. בשבילי לשמוע צליל אחד שלו זה עולם שלם. אצל סאביר הסאונד מאוד רגשי ומיוחד, אולי כי זה איכשהו לא העולם שלי".

כשכהן לא נמצא בדרכים או יוצר מוזיקה למקודשת, הוא משמש כמנהל האמנותי של פסטיבל הג'אז בירושלים – תפקיד שאותו הוא ממלא מאז 2015. "אני כן יושב על טבלאות של אקסלים, אבל לא באמת אחראי להם", הוא צוחק כשהוא נשאל על החיים כמנהל. "אני צריך לעבוד עם מה שיש לי, אבל התפקיד עדיין מוזיקלי מאוד".

נכנסת לסצנת הג'אז בשנות ה־90, תקופה אחרת לגמרי. איך היא נראית לך היום?
"אני לא יודע מה הייתי עושה אם הייתי מגיע היום לסצנה. יש המון אפשרויות ומיליון דרכים ליצור, והגבולות נפרצים יותר היום. אתה לא מחכה לחתימה בלייבל גדול, כי כל הקונספט הזה די נעלם. הצריכה של המוזיקה אחרת ואנשים מקשיבים ליותר מוזיקה אז יש המון ביקוש והיצע. עבור כישרון עולה זה יכול להיות גם מבלבל ומאוד קשה, אבל אני חושב שבגדול זה דבר מעולה – ריבוי האפשרויות, הדרכים, הסגנונות המוזיקליים והערבובים ביניהם, היציאה מההגדרות. אני יצאתי לניו יורק לחפש עוד אנשים לנגן איתם, גם בשביל לחוות את הנגינה עם מוזיקאים בניו יורק. היום יש כל כך הרבה נגנים מעולים בארץ, שאתה עדיין יכול לגור פה וליצור מוזיקה ברמה מאוד גבוהה. מה שאתה עושה עם זה, זו כבר שאלה אחרת".

כהן הוא דוגמה בולטת למי שבהחלט עשה את זה בניו יורק. הוא הוחתם בלייבל היוקרתי מאוד ECM, ושני האלבומים שהוציא בו מאז 2016 – "Into The Silence" ו"Cross My Palm With Silver" – זכו לשבחי המבקרים. "זה לייבל עם היסטוריה מטורפת", הוא אומר, "החשיבות של ECM בשבילי היא שזה לייבל שמאוד מאפשר מוזיקלית. המהות שלהם דומה מאוד לאמת שלי בתור נגן – לשמור כמה שאני יכול על האמת שלי ולתת לה לדבר. בסופו של דבר זה עובד לי הכי טוב, גם מסחרית וכלכלית. הטרק הראשון שהקלטתי להם היה באורך של 15 דקות, ואין שום בעיה. אף אחד לא יגיד לך 'זה קצת ארוך מדי, בוא נקצר את זה לרדיו'".

האמת עובדת הכי טוב – גם מסחרית וכלכלית (צילום: שחר מלכין)

בניגוד לאלבומים ב־ECM והעבודה עם הרביעייה שלו – שנוטה לג'אז יותר אולד סקול ("העוגן שלי, והמקום הכי רחוק שהגעתי אליו מוזיקלית") – את ההרכב הנוסף של כהן שמפציץ בהופעות עם שני מתופפים (אביב כהן וזיו רביץ) ושני גיטריסטים (עוזי רמירז ויונתן אלבלק) קשה להכניס להגדרות. Big Vicious משלב ג'אז ורוק לצד סאונדים פסיכדליים יותר ואירח על הבמה בין השאר שמות כגון אקו, קרולינה ואף את זוכת האירוויזיון נטע ברזילי. כהן עצמו לא נכנס להגדרות מוזיקליות. "אם זה הרכב ג'אז או לא, אני לא יודע לענות על השאלה הזאת וגם לא אכפת לי. התשובה לא רלוונטית בכלל מבחינתי", הוא צוחק.

אז מה זה בכל זאת?
"זה הרכב עם נגנים שמכירים את עולם הג'אז. חלקם באים ממנו, אבל הרצון להיות שייך לעולם מסוים כבר לא קיים. האנשים בהרכב עושים המון סוגי מוזיקה ומנגנים במיליון סצנות. אלה אנשים שחיים עולמות אחרים. יש לזה גישה רוקית יותר, ובגלל זה הגבולות יותר מטושטשים מאלה של הרכבים אחרים שלי".

← Big Vicious, בארבי, קיבוץ גלויות 52 תל אביב, שני (30.7) 20:30, 70 ש"ח

← "מדיטציות על חמלה וקבלה" בפסטיבל מקודשת, ימק"א, המלך דוד 26 ירושלים, רביעי (15.8) 19:00 וחמישי (16.8) 22:15, 120־130 ש"ח

רוצים להתעדכן ראשונים בכל מה שחם בתל אביב? הורידו את האפליקציה שלנו!
להורדה לאייפון | להורדה לאנדרואיד

בואו לעקוב ולדבר איתנו גם בפייסבוק, בטוויטר ובאינסטגרם. עדכונים יומיים על הכתבות הנבחרות בטיים אאוט ניתן לקבל בניוזלטר היומי שלנו

תגובות

now Silence is Golden SRV:SRV2 on: c422d06bb