טיים אאוט timeout

האלבום החדש של אבריל לאבין נוראי. איך זה שהיא כל כך מצליחה?

| מאת: ניצן פינקו

17 שנים אחרי שהפכה לסקייטרית המפורסמת בעולם, אבריל לאבין חוזרת עם אלבום "רציני" ודי נורא. האם הוויתור על התהליך שעשו כוכבות תחילת שנות האלפיים משתלם לה?

אבריל לאבין בסיאול, 2014 (צילום: Chung Sung-Jun/Getty Images)

האם העולם חיכה לשובה של הסקייטר גירל? לפי פרס חביבת הקהל שהיא לקחה הביתה מטקס פרסי הג'ונו השבוע וההצלחה של האלבום החדש שלה, "Head above Water" – שיר הנושא מתוכו עומד על יותר מ־72 מיליון צפיות ביוטיוב – נראה שמאד. הטינאייג'רית הקנדית כבר בת 34, ומאחוריה הישגים מרשימים ביחס לתדמית הלא ממש רצינית שלה: חמשת אלבומי האולפן הקודמים שלה מכרו 40 מיליון עותקים וגרפו לידיה עשרות פרסים. עכשיו היא רוצה להמציא את עצמה מחדש כאמנית רצינית – ניסיון שהושקעה בו אנרגיה רבה, אך מתקשה לשכנע את המאזינים שכבר סיימו תיכון.

על עטיפת "Head above Water" היא מצולמת ישובה בעירום בתוך מים רדודים, אוחזת בגיטרה אקוסטית המסתירה את מרכז גופה. כנראה שהאימג' הזה אמור לגרום לנו להרגיש שהיא אמנית אמיתית וחשופה, אך העטיפה מייצגת במידה רבה את האסתטיקה שמנחה את לאבין: קיטש מתקדם שמרגש מאד ילדות בנות 13. ברור שהיא לא מייעדת את המוזיקה שלה לבני גילה, אלו שהמוזיקה שלה הייתה הפסקול שלהם בלמידה לבגרויות.

עטיפת אלבומה של אבריל לאבין, "Head above Water"

עוד כתבות מעניינות:
היום שבו סולאנג' כמעט דרסה אותי למוות והזניקה לי את הקריירה
קרן או חוזרת באלבום סולו ומזכירה לנו למה התאהבנו ברוקנרול שלה
המטריל, הלוהט והביזאר: השירים הכי בולטים באירוויזיון

זה מוזר מאד, במיוחד לאור הודאתה כי לאורך כל הקריירה שלה היא הייתה מוצר שהונדס על ידי חברות התקליטים, וההצהרה כי מה שאנחנו שומעים עכשיו זה נטו היא. בריאיון לגרדיאן היא גוללה את סיפור ההצלחה שלה שהוביל לפשרות אמנותיות מצידה: היא התגלתה בגיל 15 בעיר הקטנה נפאני באונטריו, פרובינציה בקנדה, בזמן ששרה בחנות ספרים. שנה לאחר מכן היא עברה לניו יורק, ובגיל 17 הוציאה את האלבום הראשון שלה שהגיע להצלחה ענקית עם להיטים בהם "Complicated" ו"Sk8er Boi". באותו ריאיון היא סיפרה שנאלצה לנפק להיטי טופ 40 שהלייבל רצה, והשירים שבאמת אהבה והאמינה בהם לא יצאו כסינגלים. עכשיו, היא אומרת, היא כבר לא צריכה להתפשר על הכתיבה ועל ההפקה, כי חברת התקליטים החדשה שלה נותנת לה חופש יצירתי.

אבל לאבין לא ניצלה את העצמאות לשינוי אמיתי. בניגוד לקולגות שלה, שזכו להצלחה מסחררת בסוף הניינטיז ותחילת האלפיים, לאבין לא התפתחה והמוזיקה שלה עדיין מדברת לאותו קהל בדיוק. למרות שהסיפור של האלבום מעניין, הביטוי המוזיקלי שלו משעמם וקשה להבדיל בין לאבין הקודמת לזו החדשה. את שיר הנושא, היא מספרת, כתבה בשיא מחלת הליים שאובחנה אצלה באיחור מסוכן. "חשבתי שאני עומדת למות, הרגשתי שאני עומדת על קצה צוק, זו הייתה כמו תפילה לאלוהים שיעזור לי להמשיך לנשום". מדובר בפאוור־באלאד ששוברת שיאי קיטש, ובה לאבין פונה לאלוהים שיעזור לה להתמודד. משם נולד האלבום.

היא כתבה את "Head above Water" במשך שלוש שנים, שנתיים מתוכן הייתה מרותקת למיטה. ההורים שלה עברו לגור איתה כדי לטפל בה, לצד האקס, צ'אד קרוגר מניקלבק. "המוזיקה נתנה לי המון כוח וגרמה לי להרגיש טוב יותר, נתנה לי משהו לחכות לו", היא סיפרה. למרות זאת, שירי האלבום לא מרגשים: "Crush" כתוב באופן מביך שגורם למילה קלישאה להסמיק, וההפקה המהוקצעת לא מצליחה לפצות על הכתיבה הגרועה בבלדות כמו "It Was In Me".

הרגע האנרגטי והכיפי ביותר באלבום הוא הדואט עם ניקי מינאז', "Dumb Blonde", שכבר עומד על יותר מ־16 מיליון צפיות ביוטיוב. מדובר בניסיון ליצור המנון ריוט גרררל, אבל הוא נשמע מתאמץ מדי וההפך המוחלט מהאימג' הכן שלאבין מנסה להעביר. למרות חוסר המעוף שמאפיין את היצירה שלה, קשה שלא להיות אמפתיים לסבל ולמאמצי ההסברה שלה: היא הקימה את "אבריל לאבין פאונדיישן" במטרה להגביר את המודעות לדרכי המניעה של מחלת הליים ולהסביר כיצד להתמודד איתה.

מעניין שברוב המוחלט של הביקורות על האלבום, פרט מידע אחד, שגוי מאד, עדיין מככב: הקונספירציה לפיה לאבין התאבדה בשנת 2003 בעקבות מותו של סבא שלה, ומאז 2005 מוחלפת על ידי כפילה בשם מליסה ונדלה. בעוד כשרונה של לאבין מוטל בספק, כאן אין הרבה מקום לפרשנות: מדובר במתיחת אינטרנט שיצאה משליטה ועדיין רודפת את לאבין למרות שהופרכה.

בואו לעקוב ולדבר איתנו גם בפייסבוק, בטוויטר ובאינסטגרם. עדכונים יומיים על הכתבות הנבחרות בטיים אאוט ניתן לקבל בניוזלטר היומי שלנו

תגובות

now Silence is Golden SRV:SRV2 on: f2fadbfc0df0