אלאניס מוריסט היא יותר מנוסטלגיה לניינטיז – וזה התנקז לרגע אחד חזק
אלאניס מוריסט שמרה על כל מה שהפך אותה לכוכבת, אבל בהופעה אתמול היה רגע שבו כל הגברים עמדו מכווצים - והוכיח שיש לה כוח גדול יותר מסתם בידור
לפני שההופעה מתחילה, הבירה נגמרת. יש חסות של חברה מסוימת שרצה על המסכים ובקבוקי בירה קטנים מרצדים בצדי העין כל העת, אבל בבר מתכנסים מאות אנשים צמאים שנאלצים להסתפק בקולה זירו. אחד הברמנים חסרי האונים מנסה לצאת מזה, "זאת הופעה של אלאניס מוריסט, מה יש לכם? הופעת בנות. אין בירות, יש יין וסיידר. תשתו יין וסיידר". ההבחנה האידיוטית שלו הייתה עשויה להיות נכונה לפחות במובן אחד, אבל מבט אחד בקהל הסגיר שהזמנים אחרים ושמוזיקה ממותגת מגדרית, כמו שתייה, היא עניין שמוסיף לדעוך. בקהל יש הרבה גברים והרבה נשים שנולדו באייטיז, העבירו שנים של אינתיפאדה בבהייה ב-VH1, הכירו את כל גרסאות האנפלאגד של MTV וקראו את חוברות הליריקס בשקיקה – ולמרות שאין להם בירה, הם מוכנים לפרק את המטען הנוסטלגי הזה כדי לקום קצת פחות חיוורים לעבודה.
כשאלאניס מוריסט עולה לבמה, המעמד שלה ניכר. היא נערצת על להיטי העבר, על החלוציות, על הפעמים הקודמות שביקרה בישראל, על הפמיניזם הפופולרי שניסחה, על אורח החיים, על הקול ועל החינניות. וכאן צריך להיעצר – כי מבין שלל הדברים שאפשר להתעכב עליהם, החינניות נמצאת במקומות הראשונים. יש לה חיוך ברוחב חולות ראשון ואין שום ספק שהיא נהנית להופיע. זאת לא רק חובה כלכלית או מטלה לחברת תקליטים, זאת המהות שלה. לפני שהיא זמרת אולפן, לפני שהיא סמל, היא אחת מכמה נדירים שאוהבים לסחוט את הטוב מהבמה. היא מישירה מבט לקהל, בוחנת פרצופים, מכווצת עיניים מאושר ודואגת להעביר את המסר ללהקה – אפשר ליהנות.
עוד כתבות מעניינות:
מדריך ההופעות השלם לקיץ 2018
ההקלטה הראשונה של דייויד בואי מגיל 16 נמצאה בסלסילת לחם
החצוצרן אבישי כהן הגיע לטופ בניו יורק – ואז החליט לעבור להודו
ולצד ההנאה, יש דיסוננס שקשה לחמוק ממנו: מצד אחד אלאניס מוריסט נראית כמו דודה, מצד שני הדודה הזאת נראית מגניבה כמו אלאניס מוריסט. כשעוברים לשאלת המוזיקה, כבר אין פערים לחשב וברור מאוד איך הכל מתאחד – הבגרות הבורגנית לא פסחה עליה, אבל גם לא הזיקה לה במיוחד. היא אוחזת את המיקרופון במרחק עצום מהפה, ולמרות זאת הקול הגרוני שלה נשמע היטב. היא עולה גבוה ואז עוד קצת, משחקת במבטא הקנדי ובאוקטבות, ושומעים אותה כל כך חזק שזה כמעט לא הגיוני. כבר בפתיחה של “All I Really Want” אין ספק שלפחות מבחינה ווקלית היא לא השתנתה במיל'. לקול, שתמיד היה המעלה של מוריסט, היא מוסיפה את התזוזות הנוירוטיות ימינה ושמאלה ומאוחר יותר גם פריטות גסות של אקורדים מהירים על הגיטרה.
הפלייליסט הוא פלייליסט להיטים, היא עוברת מ”21 Things I Want in a Lover” ל”You Learn”, ממשיכה לעיבוד איטי ל”Hand in My Pocket”, מבינה שהקהל הישראלי אוהב מאוד את “Head Over Feet” ומשם גם ל”Hands Clean” ו”Ironic” שממנו היא לא צריכה לשיר מילה. הכל עובר חלק חוץ מזה שהסאונד הופך לבוצי ומוריסט מתחילה להתעייף מהרצף ומהפרייזינג הייחודי לה, שלא מאפשר לה לקחת רגע לנשום. היא אמנם מחזיקה את השירים, אבל הגבהים לא חדים כמו קודם והווליום הפנימי נחלש.
בשליש האחרון, אחרי יציאה להדרן וכמה נשימות, היא חוזרת לעצמה בשיר שלא מאפשר לה אחרת – ואחד היפים ברפרטואר שלה – “Uninvited”, שנפתח בניגון העממי של "הנה מה טוב". החיבור המוזר מצליח לעבור את הקהל וארבעת התווים החוזרים של “Uninvited” מזכירים איזה יופי היא הייתה יכולה להישמע בביצועי א-קפלה, וכמה זמרים מעטים יש כמוה.
אבל עוד לפני כן היא עושה את “You Oughta Know”, להיט הפרידות ההיפר פמיניסטי עם המשפט שהכי כיף לשיר בחריקת שיניים, "אתה חושב עליי כשאתה מזיין אותה?", ופתאום האווירה המגדרית נעשית סמיכה שוב. לא מעט גברים זזים בחוסר נוחות בזמן שהמוני נשים צועקות "פאק הר", נהנות מהכוח המילולי שניתן להן ב-1995 ועדיין נשמר. זאת צורה ישנה של אידיאולוגיה מגדרית ואיכשהו היא עדיין רלוונטית. זה מוזר ומובן במקביל, וזה גם רגע שבו ההופעה הופכת לקצת יותר מבידור טהור.
מוריסט מסיימת ב”Thank You”, גברים ונשים עוזבים את המתחם ונכנסים לפקקי ענק שמזכירים שמחר אלה שוב החיים ו-2018, ושלפחות אפשר לקנות בירה קרה ב-AM:PM.
רוצים להתעדכן ראשונים בכל מה שחם בתל אביב? הורידו את האפליקציה שלנו!
להורדה לאייפון | להורדה לאנדרואיד